התרבות של המדינה שמאחורי הכדורגל

הכסף הרב שהושקע בפרוייקט של מונדיאל 2022, הביא צופים רבים, יצר הד תקשורתי, בנה איצטדיונים, אבל… לא הביא הצלחה לנבחרת המארחת. נראה כי כסף לבדו כנראה לא מספיק.

מה כן יוצר הצלחה? ובכן, שלושה גורמים עיקריים מגדירים איזו אומה תצליח יותר בכדורגל העולמי: הכסף הוא אחד מהם, ולצידו גם מספר האנשים והתרבות. בדקו זאת לאורך מאה השנים של אליפויות העולם בכדורגל ותגלו. הגורם השלישי שהוזכר, התרבות, הוא החמקמק והקשה יותר להגדרה אבל חשוב מאין כמוהו. הגורם התרבותי שגורם להצלחות של מדינות בכדורגל.

מה מלמדים המחקרים?

שאלת התרבות של המדינה שמאחורי הכדורגל נחקרה פעמים רבות והעלתה מספר מסקנות שחוזרות על עצמן. כדוגמה מייצגת ניתן להציג את המחקר של מייקל לידס ממכון טמפל.

הגורם הראשון שעולה הוא מספר האנשים המשחקים כדורגל באותה מדינה. זה נותן יתרון למדינות עתירות אוכלוסין, ולכן ניצבות בפיסגה גרמניה וברזיל, למשל, ולא קטאר ואנדורה. עם זאת מספר האוכלוסין לבדו לא מהווה אינדיקציה, וההוכחה לכך היא הודו וסין. שתיהן מדינות בנות יותר ממיליאד תושבים כל אחת שלא מצליחות בתחום זה. חשוב שהאוכלוסיה תשחק כדורגל. מיליארד הודים שמשחקים קריקט לא מניבים הצלחה בכדורגל כמו אורוגוואי קטנת האוכלוסיה שלא פחות מ-40% מהנערים בה משחקים במועדוני כדורגל!

הקליקו להרצאה על פעילות בסביבה בין תרבותית

לצד זה עולה החשיבות של הכסף, וזה יכול להסביר מדוע המדינות העשירות של מערב אירופה מצליחות יותר מאלה של מזרח אירופה, והרבה יותר מאשר אלה של אפריקה. כסף יכול להגיע למשל מתמיכה ממשלתית ומי שירצה יוכל לעיין בסיבות להצלחה הסינית באולימפיאדות. סין השקיעה סכומי עתק בקידום הספורט, היא זכתה בהצלחה עולמית בענפים רבים, אך לא בכדורגל, היה צורך במשהו נוסף. עם זאת חשוב לשים לב עד כמה קידמה ההשקעה הממשלתית את הכדורגל הסיני ביחס למה שהיה קודם לכן.

תמיכה באה בדרך כלל כמובן מהמגזר הפרטי וזה בולט במדינות בהן הקבוצות בבעלות פרטית. בישראל מככבת מכבי חיפה בראש הטבלה מאז שנרכשה בידי יעקב שחר, אדם בעל כיסים עמוקים ובעל ידע בניהול עסקי. לעתים יש לכך גם חיסרון, כי כסף פרטי מביא לא פעם קלקלות, וניתן לראות זאת למשל בכסף ובשחיתות שבכדורגל האסייתי.

מה אין במחקרים?

מחקר, מטבעו, בוחן ביתר קלות גורמים מספריים שניתן לכמת ולהשוות, ולפיכך רק טבעי שהמחקרים יתמקדו בכסף ובמספר העוסקים בספורט. קשה הרבה יותר לבחון במסגרת מחקרית את המרכיב החמקמק והאישי כל כך שנקרא "תשוקה", אבל הוא חשוב לא פחות.

בלי להבין את התשוקה לכדורגל לא ניתן להסביר מדוע ילדים בפאבלות של ריו דה ז'נירו משחקים בין הפחונים גם כשיורד גשם. מדוע יש הבדל בסגנון המשחק בין נבחרות אמריקה הלטינית לאלה של אירופה. מדוע יש נבחרות ממושמעות יותר, לצד אחרות שהן יצירתיות יותר, בעלות יותר כישרון אישי. מה זה אומר "שחקן נשמה"? ובכלל, איך הצליחה אורוגוואי, מדינה לא עשירה של 4 מיליון תושבים, לזכות פעמיים באליפות העולם ו-15 פעמים בקופה אמריקה?

התשוקה למשחק היא חלק מהתרבות. הגורם התרבותי שגורם להצלחות של מדינות בכדורגל. התשוקה למשחק מניעה מיליוני אנשים לשחק בו, לשאוף להצטיין בו וליצור מאגר אנושי רחב לנבחרת. התשוקה לכדורגל היא זאת שגורמת לילד או ילדה, שחקנים בתחילת דרכם, לצבור יותר ויותר שעות משחק, במקום להקדיש את זמנם ללימודים למשל. אותה תשוקה היא חלק מהתרבות ויש לה שורשים בתנאי חייו ובהיסטוריה של כל עם.

הכדורגל הוא תבנית נוף מולדתו

קחו למשל את מדינות מערב אירופה, עם 12 גביעי עולם. מדינות שצמחו בדרך כלל מאקלים שדורש משמעת עצמית כדי לשרוד ולהתפתח. זכרו את המשל של הנמלה והצרצר, סיפור מאוד אירופאי. החשיבות של משמעת עצמית התגברה עקב מאות שנים של דת נוצרית שמכוונת את היחיד לדרוש מעצמו. עם זאת התפתחה בה מאז ימי הביניים חילוניות ונטיה לאינדיבידואליזם השמים את היחיד במרכז, בונים דמוקרטיה שהיא שלטון רצון היחידים, וציפיה מהיחיד להגשים את עצמו בדרכו שלו.

אלה הביאו לשילוב של חופש יחד עם מסגרת, ציות יחד עם אוטונומיה מחשבתית. המאפיינים הללו יצרו הצלחה כלכלית, בעיקר באירופה המערבית, החדשנות שהעלתה את המדע, הגילויים הגיאוגרפיים והמהפיכה התעשייתית. כל אלה יוצרים בסיס כלכלי חזק מאחורי המועדונים והנבחרות לצד חופש אישי המייצר כשרונות המשתלבים עם עבודת צוות.

באפריקה, לעומתה, מדינות של אקלים חם שלא מחייב תכנון ומשמעת עצמית באותה מידה. חברות שעוצבו בידי גורמים מדיניים וגיאוגרפיים על בסיס שבטי, עם נאמנות ללא סייג לשבט, למסורת ולדת, לצד מידה רבה של חוסר סדר בכל מימד אחר. זה מייצר חופש אישי המצמיח כשרונות, אך לא בונה משמעת אישית ועבודת צוות. אלה נדרשים בסביבה בה המדינה היא המרכז, לא השבט והמסורת. עקב כך אפריקה היא היום ספקית פנטסטית של שחקנים מוכשרים, אבל לא של הצלחות של קבוצות ושל נבחרות.

ומה עם מזרח אסיה? זה מרחב בעל אוכלוסיה עצומה ועולם תרבותי שמקדש את המשמעת העצמית, שהיא דבר חשוב כפי שראינו. ניתן היה לצפות כי היא תצמיח אליפויות בקצב מסחרר, אבל זה לא קורה. המכשול של מזרח אסיה הוא בעוצמה של המשמעת. החינוך הקפדני שולח את הילד כבר בגיל שלוש ללמוד וללמוד, עוד לפני שנכנס לבית הספר. השחקנים הצומחים מתרבות שכזאת מתחילים להקדיש זמן לכדור בגיל מאוחר יחסית ובעצימות נמוכה. חסר כאן המרכיב של האינדיבידואליזם שיוצר וירטואוזים של כדורגל, שהופכים קבוצה בינונית לקבוצה מבריקה.

ואמריקה הלטינית?

כן, זאת הדוגמה הבולטת ביותר של התרבות של המדינה שמאחורי הכדורגל. כל מי שמחכה לאטובוס שלא בא בבוליביה, שצופה בשחיתות בארגנטינה או בחוסר התכנון הציבורי בברזיל, רואה כי משמעת עצמית, תכנון ואחריות ציבורית חסרים כאן. כמו באפריקה, נכון?

אז זהו, שיש אמנם דמיון אבל גם יש הבדלים, והם קריטיים. אמריקה הלטינית, בניגוד לאפריקה היא שלוחה של אירופה ושל התרבות שלה. המדינה גוברת על השבט ושמחת החיים גוברת על הציווי של הדת. יש אינדיבידואליזם חזק, אבל, בניגוד לאירופה, יש פחות משמעת, תכנון ונאמנות למסגרות.

הכאוס המסודר הזה הוא שיוצר קלקלות כפי שראינו, גם מאפשר לילדים, בניגוד לעמיתיהם במזרח אסיה, לשחק במגרשים מאולתרים במקום ללכת ללמוד. זה לא טוב לכלכלה, זה מצוין לטיפוח כשרונות. הכשרונות הללו צומחים ומשתלבים, בחברה לא שבטית, עם מסורתיות ודתיות לא דומיננטיות, בעולם תרבותי שבו הכי חשוב זה המשחק, הנצחון והגאווה. זה הגורם התרבותי שגורם להצלחות של מדינות בכדורגל.

אילו היה למדינות אלו את הבסיס הכלכלי של מערב אירופה, יתכן והיו מצליחות עוד הרבה יותר, אבל מצד שני על מנת להצליח כלכלית כמו אירופה היו מוותרות על הכאוס שממנו צמחו מראדונה, רנה היגיטה ופלה. בשכונת בוקה שבבואנוס איירס יש כנסייה שנקראת la iglesia Maradoniana, כלומר הכנסיה המראדוניאנית. כשמה כן היא, מקום בו אנשים באים להתחתן, להטביל ולהתפלל בשם מראדונה. אם תשאלו שם יסבירו לכם כי כדורגל הוא לא דת, הוא הרבה יותר חשוב.

ולסיום, כדורגל הוא לא רק כדורגל. צפו בראיון כאן וראו כיצד הוא בא לידי ביטוי במונדיאל הקודם: