מדינות הנפט של חצי האי ערב הן הקרם דה לה קרם של מדינות ערב, והן כבר הפכו לשם דבר בפאר מנקר העיניים. היום, בעקבות הסכמי אברהם, ישראלים רבים נוהרים אל מדינות המפרץ לחזות בפאר.
באופק כבר נשמע תקתוק השעון המבשר, בעוד מספר עשרות שנים על פי המומחים, את מיצוי מאגרי הנפט והגז ואיתם גם העושר. נראה כי למרות זאת תנופת ההוצאה הציבורית לא נבלמת, אולי אף להיפך. יש פרוייקטים עתירי השקעה שכבר הוקמו, אחרים שננטשו ופרוייקטים עתידיים שההשקעה בהם אולי רק החלה. אלה הם הפילים הלבנים, הפרוייקטים הבזבזניים התמוהים של מדינות הנפט.
לקבלת פרטים והזמנת הכשרה לפעילות מול מדינות ערב צרו קשר
220 מיליארד דולאר. כן, זאת העלות הרשמית של הקמת מתחם אליפות העולם בכדורגל בקטאר. העלות המלאה כוללת כמובן גם הוצאות חבויות שלא פורסמו. חיוני גם לשקלל את העלות של פרסומת שלילית עקב הידיעות על קניית האירוח בשוחד והחשיפה של תנאי העבודה האומללים של העובדים הזרים שבנו זאת. האם ההשקעה תצדיק את עצמה?
נסיונן של ערים שאירחו מונדיאלים ומשחקים אולימפיים מראה כי התשובה כמעט תמיד היא שלילית. הדוגמה הגרועה ביותר היא של אתונה 2004 ששקעה בחובות עתק עקב ההוצאות על המשחקים. למעט מספר מוגבל של מקרי הצלחה, למשל לוס אנג'לס 1984 בדרך כלל ההכנסות מביקור של תיירים, מחסויות וזכויות שידור לא מכסות את ההוצאה, וזאת גם במקרים של הוצאה קטנה בהרבה.
במדינה הזאת בת 3 מיליון איש שרק 300 אלף מהם אזרחי קטאר, לאצטדיונים שנבנו לא יהיה כל שימוש ברגע בו יסתיים הטורניר. בעוד זמן לא רב נדע מה היה המאזן של אירוח המשחקים בקטאר, הציפיה היא שהמאזן, לפחות מבחינה כלכלית, יהיה הפסד, כסף אבוד. זה המאפיין את הפילים הלבנים, הפרוייקטים הבזבזניים התמוהים של מדינות הנפט.
האיים הללו מול חופי דובאי, בצורת עץ דקל, בצורת מפת העולם ועוד, הוקמו בהשקעה אדירה בידי ממשלת דובאי. המטרה הייתה לבנות מתחם של בתי יוקרה צמודי קרקע וצמודי מים, שבהם, כמו בכפר הנופש בבורה בורה, כל אדם מתעורר אל שקט ופכפוך גלים הנושקים לפיסת החוף הפרטית שלו. בתי יוקרה של אנשים עשירים שישלמו על כך ביד רחבה.
מאות משאיות ודוברות עמלו במשך שנים להביא חול רב ולבנות את המתחם על שטחי הגישה, המרחבים הפרטיים והמרחבים הציבוריים שבו. זה נעשה תחת הפיקוח הצמוד של מהנדסים מובילים בעולם, ויחד עם מסע יחסי ציבור חובק עולם שנועד להביא לקוחות שהכסף מצוי בכיסם. הקשיים החלו מיד לאחר השלמת השלב הראשון.
עם הזמן הסתבר שהביקוש לבתים אלה לא עונה על הציפיות ועל ההשקעה, מה שהוחרף על ידי מגיפת הקורונה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה. התברר גם כי החול לא מחזיק מעמד, הוא נסחף, ולאחר מספר מועט של שנים החלו האיים להתפורר ולשקוע תחת גלי הים. נכון להיום הפרוייקט נעצר, לא כל האיים שתוכננו אכן נבנו ולא כל השטחים שכבר הוכנו אכן נמכרו. כסף אבוד.
דובאי לא הסתפקה בפרוייקט האיים שתואר כאן, היא גם בנתה מולו את מגדל בורג' חליפה, גורד השחקים הגבוה בעולם. הוא הוקם בעלות של כמיליארד וחצי דולאר, וכלל הפרוייקט שבו הוא נמצא – כ-8 מיליארד, וזאת בסביבה בה יש שפע אדמות לבניה ואין צורך לבנות לגובה.
מעורר רושם לבקר בתוכו, לחזות בפאר שלו, ועוד יותר מכך להשקיף מקומותיו העליונות על הסביבה. מה שפחות מרשים הוא האחוז של שטחי המגורים והמשרדים שנדרש ואוכלס, ומה יהיה גורלו כאשר מאגרי הדלקים בחצי האי יתחילו להידלדל, הכלכלה תשקע והביקוש ירד עוד יותר.
סימני השאלה הללו לא עצרו את היוזמות של הנסיכות והיום היא מתכננת המשך, שאפתני לא פחות, לבנות סביב גורד השחקים האדיר טבעת בגובה של 500 מטרים בשם Downtown Circle. בתוך המבנה החללי הזה, שלשם בנייתו נדרשות טכנולוגיות מתקדמות והשקעה עצומה שההיקף שלה עדיין לא ידוע, יהיו אזורי מגורים, מסחר ובילוי בתפאורה עתידנית.
כן, זה תכנון בלבד בינתיים, אולי אפילו לא ממש תכנון אלא יותר קונספט, ונשאר לראות אם הוא אכן ימומש ואם כן, האם הוא יצדיק את ההשקעה הנדרשת.
ג'דה, העיר הסעודית שלחופי הים האדום, הייתה התכנית הגרנדיוזית הראשונה של הנסיך מוחמד בן סלמאן. בהשקעה עתירת מיליאדים הוחל בהקמתה של שכונה היפר מודרנית חדשה של העיר. שכונה עתירת טכנולוגיה המשקיפה על הים, על המרינה ועל האגם המלאכותי, ובמרכזה הדובדבן שבעוגה, מגדל ג'דה. הוא אמור היה לעבור אף את מגדל בורג' חליפה ולהיתמר לגובה של יותר מאלף מטרים, הבניין הראשון בעולם העובר את מחסום הקילומטר.
אנחנו היום כבר כמה שנים לאחר שהקמתו הייתה צריכה להסתיים. למעשה הפרוייקט ננטש, הפיגומים מחלידים וקירות הבטון מתחממים בשמש המדברית. ממשלת סעודיה לא פרסמה הסבר מפורט לגבי נטישת הפרוייקט לאחר ההשקעה המסיבית בו. שמועות יודעות לספר כי התעוררו שאלות לגבי האטרקטיביות שתהיה לדירות ושטחי המסחר בו והיכולת שלו להחזיר את ההשקעה.
זה כסף אבוד, והוא ראיה לכך שפרוייקטים של מאות מיליארדים יכולים להיכשל, לידיעת המתכננים של הפרוייקטים הבאים. עם זאת הוא לא ריפה את ידי הבונים, כי כבר הופיע הפיל הלבן החדש שיחליף אותו.
פרוייקט ניאום חותר אל קצות השאפנות, החדשנות, ההעזה וההשקעה. מדובר במתחם שיבנה על צפון החוף הסעודי מול מיצרי שארם א-שיח. עיקרו הוא עיר המשתרעת לאורך 170 קילומטרים במבנה יחיד, שגבהו מגיע עד ל-500 מטרים, שבו יחיו כתשעה מיליון תושבים.
זאת אמורה להיות עיר עתידנית שרכבת תחתית מהירה תחבר אותה לכל ארכה מתחת לאדמה בנסיעה בת 20 דקות. היא תקבל את האנרגיה שלה מאור השמש, יהיו בה מרחבים ציבוריים ירוקים בלב המדבר ומרבית התפקודים שלה יתבצעו בעזרת רובוטיקה. זה יהיה מרכז תיירותי יחודי שיקושר אל מצרים בעזרת גשר, ואל לב המדינה בעזרת רשתות של רכבות מהירות וכבישים מהירים. עוד מעט נגיע לדבר על הרכבות הללו. תחזית העלות המקורית החלה סביב 500 מיליארד דולאר, שיגיעו בחלקם מהשקעה ממשלתית וחלקם מיזמים פרטיים, ועלתה בינתיים לכטריליון.
ביקורת כבר נמתחה על על הפגיעה הצפויה של הפרוייקט בסביבה ובתושבים הבדואים. החמור מכל הוא שמומחים חיוו את דעתם שהתכנון מתבסס על טכנולוגיות שעדיין אינן בנמצא ויתכן וגם לא תפותחנה עד השלמת השלב הראשון כבר בשנת 2025. על מנת שהרכבת תחצה 170 ק"מ ב-20 דקות נדרשת מהירות של 525 קמ"ש, יש רכבות כאלה? מה יקרה אם לא ימצאו 9 מיליון איש שיסכימו לעבור לגור שם? מה יקרה להמון הזה במרחב משותף בזמן מגיפה?
הדחפורים כבר החלו לעבוד, האם גם הפרוייקט הזה יהפוך לכסף אבוד?
זה שירצה, כך מתוכנן, יוכל להגיע אל ניאום או אל ג'דה מהנסיכויות או מריאד ברכבת מהירה. את מערך הרכבות שאתם רואים במפה מתכנן איגוד ה-GCC של מדינות חצי האי ערב בהשקעה של כ-100 מיליארד דולאר. כן, מדובר בעלות מתוכננת ועם הזמן נדע עד כמה יהיו מכך חריגות. בניגוד לכמה מהפרוייקטים המופיעים כאן, אשר נראה כי הבולטות והיוקרה שיחקו בהם תפקיד, כאן מדובר בפרוייקט כלכלי נטו בבסיסו.
קוי הרכבת המהירה יחברו במהירות של 200 קמ"ש את הנסיכויות ונמלי המפרץ הפרסי אלה עם אלה ועם נמלי הים האדום, וימשיכו צפונה עד לירדן, ומי יודע, אולי גם יתחברו ממנה אל נמלי ישראל בבוא הזמן. ישראל מנסה לקדם את האפשרות הזאת, אך מבחינת מדינות ערב כרגע עדיין מוקדם לדבר על כך.
ההשקעה אדירה והיא נועדה להשיג מספר מטרות: להעביר סחורות בדרך היבשה בלי לעבור במיצרי הורמוז הנשלטים בידי אירן, לחבר מרבצי ברזל, זהב, כסף ואלומינים עם נמלי יצוא, ולאפשר הסעת מטענים מהאוקינוס ההודי צפונה בלי להזדקק למעבר בתעלת סואץ.
בינתיים החלו לפעול מספר מקטעים מוגבלים להובלת סחורות בלבד. ההנחה הניצבת בבסיס הפרוייקט היא שתימשך העליה בפעילות הכלכלית, שתהיה גאות תיירותית בחצי האי, וימשך הצורך להימנע מצוארי בקבוק ימיים. מה מתוך אלה אכן יתקיים? מה תהיה ההצדקה הכלכלית של הפרוייקט השאפתני?
לכל פרוייקט ההצדקות שלו ויש להבחין בין ההצדקות הרשמיות לבין הסיבות האמיתיות, שלא תמיד המימשל רוצה לפרסם אותן ברבים.
מעל הפרוייקטים מתנופפת החרב המתהפכת של התרוקנות מאגרי הנפט והגז. ערב הסעודית למשל מפרסמת נתונים גאולוגיים שעל פיהם יש לפניה עוד כ-50 שנה של הפקת דלקים פוסיליים. גם אם הנתונים הרשמיים נכונים, משמעות הדבר היא שסוף עידן הפטרודולארים נראה כבר באופק. מה יקרה לכלכלות חצי האי כאשר זה יתרחש?
לממשלות ברור שהן חייבות לפתח מקורות הכנסה חליפיים. ממשלות, ובהן קטאר וסעודיה, כבר הקימו קרנות של מאות מיליארדי דולארים שמשקיעות בחברות ובמניות ויניבו דיבידנדים לטובת המדינות גם לאחר הידלדלות הבארות. זה לא מספיק וגם לא ודאי, מדובר הרי בהשקעה בשוק ההון.
כאן נכנסים לתמונה היתרונות של חצי האי: נופי המידבר, השמש והחופים בעלי הפוטנציאל התיירותי הגדול בתחום שהולך וצומח בעולם. לצידם גם המיקום של חצי האי בין הים התיכון לאוקינוס ההודי, בין המפרץ הפרסי לים האדום. מדובר בגשר שיכול להוות חלופה לדרכי תעבורה מסורתיות דרך הים והאויר, לספק להם חלופת בטחון וגם חיסכון בהוצאות.
התחשיב הכלכלי הזה הוא הסיבה הרשמית וההגיונית להקמת הפרוייקטים שצוינו, אך עיון מעמיק בפורטפוליו של כל פרוייקט מגלה אחרת. בדרך כלל קיים חוסר תאימות בין הפוטנציאל התחבורתי או התיירותי לבין גודל ההשקעה. הפער הזה יכול לנבוע מתכנון כספי לקוי, מה שלא סביר לנוכח גופי היעוץ המלווים אותם, וסביר יותר כי היוקרה והניראות הם שמטים לא פעם את הכף.
משפחת חליפה השולטת בדובאי גאה להחזיק בבניין הגבוה בעולם, גם אם הוא לא מצדיק את עצמו כלכלית. מוחמד בן סלמאן מסעודיה מתחרה בהם ומתחיל להקים מגדל גבוה עוד יותר, רק על מנת לגלות כי גם לו אין הצדקה שכזאת. תמים בן חמד אל ת'אני, השליט של קטאר, גאה להיות השליט הערבי הראשון המארח אליפות עולם בכדורגל, וכך נמשכת הרשימה. נראה כי show off יכול לעלות כסף רב ולעוור עיני פיקחים.
לקבלת פרטים והזמנת הכשרה לפעילות מול מדינות ערב צרו קשר
נראה כי עדיין לא ראינו את הסוף של הפילים הלבנים, הפרוייקטים הבזבזניים התמוהים של מדינות הנפט. אולי כי מדינות ערב המוסלמיות עדיין לא מצאו את הדרך אל שגשוג כלכלי שאינו מבוסס על מחצבים. פתרונות למחסור המתקרב בדלקים פוסיליים נחסמים לא פעם בידי המחסום הטכנולוגי של מדינות ערב. אין בעולם הערבי חברות טכנולוגיות משגשגות, אין אוניברסיטאות בעלות שם עולמי ולפיכך אין בסיס תעשייתי טכנולוגי לשגשוג.
מדינות הנפט שלחו את מיטב בניהן ללימודים מתקדמים במדינות העולם, אך אלה חזרו, קיבלו משרות בכירות ולא יצרו טכנולוגיות מקומיות ותעשייה מקומית בעלת משמעות עולמית. רבות מהן השקיעו בתיירות, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לבסס על כך כלכלה משגשגת. יוצאת הדופן היא דובאי, שלמרות החסרון במשאבי טבע הצליחה לבנות כלכלה מרשימה על בסיס מסחר עולמי ותנועת נוסעים. מה יקרה למרכז הזה כאשר כבר לא יתקיימו היקפים גדולים של מסחר ותנועת נוסעים לשכנותיה מפיקות הנפט והגז?
סביר להניח כי אף אחד מהפרוייקטים הללו לא יצליח לבנות סביבו כלכלה משגשגת של ממש. במקרה הטוב הם יצרו מקור מצומצם של הכנסות למדינה ותעסוקה לתושבים. יש בכך בשורה בעייתית ליציבות המשטרים שמוציאים היום סכומי עתק מתוך חשש שהעם יקום נגדם כאשר הכלכלה תיפול. עתיד בעייתי להמוני התושבים הזרים הבאים לעבוד ולשלוח כסף למשפחותיהם. תחזית בעייתית לעתיד משק האנרגיה בעולם שעדיין לא מצא חלופות מקיפות לדלקים הפוסיליים.
יש כאן גם תחזית מדאיגה למדינת ישראל שעלולה למצא עצמה בבוא הזמן, כשתתרוששנה אותן מדינות, מוקפת במיליונים רבים של אנשים מיואשים שאין להם מה להפסיד.
עולם הכלכלה והעסקים נע מזה עשרות שנים בגלים, מצמיחה גלובלית להאטה עולמית ואז צמיחה שוב. כל גל כזה גם מביא איתו שינויים במפת העסקים והכלכלה
השינויים המתרחשים היום במזרח התיכון, ובהם הידלדלות מקורות הנפט והגז, צפויים לשנות את פני האזור בעוד כ-40 שנה. כיצד הוא יראה ביום שאחרי, ומה זה אומר לגבינו?
לאן מועדות פניה של קובה? במשך שנים הייתה קובה בבחינת אצבע בעין של ארה"ב ואולי בכלל של מדינות המערב. שם, מדרום לפלורידה, במרחק של 145
כלכלת בריטניה שוקעת בעשרות השנים האחרונות. מה גורם לכך? בבריטניה נוצרה בשעתו המהפיכה התעשייתית, שם הכל התחיל. לאחר מכן התעשייה, המסחר והפיננסים הפכו אותה לכלכלה
