נטישת הכפרים וערי הביניים

במאות השנים האחרונות בעולם מתקיים מעבר מהכפר ומערי הביניים לערים הראשיות. זה ידוע, אבל כעת נוסף מצב חדש יחסית ונוסף: בעולם מתקיים מעבר מהכפר ומערי הביניים לערים הראשיות. נטישת הכפרים וערי הביניים.

[להרשמה לקבלת הפוסטים של הבלוג בלי עלות שלחו בקשה באימייל: tal@intelectual.co.il או דרך דף  צרו קשר]

המעבר מהכפר אל העיר מוכר לנו. מזה שנים רבות שהחקלאות הולכת ומשתכללת, שטח אדמה נתון מייצר יותר ויותר מזון ופחות ופחות אנשים נדרשים על מנת לספק מזון לאוכלוסיה. כפריים רבים מצביעים ברגליים ועוברים מהכפר אל העיר. ניתן היה לצפות שהערים בכללותן תגדלנה יותר ויותר, אך התמונה מורכבת יותר וערים רבות דוקא הולכות ומצטמצמות.

מה הגורמים שיוצרים את התופעה הזאת

יש המאמינים כי הערים צומחות וגדלות לא רק בגלל ההגירה הזאת אלא גם בגלל הגדילה של אוכלוסיית העולם. אמנם נתוני ארגוני האו"ם מצביעים על המשך צמיחה באוכלוסית העולם והיא צפויה להגיע ל-9.5 מיליארד לפני שנת 2050. גידול זה מגיע בעיקרו מהמדינות העניות, בעיקר אלה הנמצאות ביבשת אפריקה שמדרום לסהרה. הן גם אלה שמייצאות אנשים אל מדינות השפע. במדינות המפותחות יותר, בניגוד למגמה שתיאר האו"ם, האוכלוסיה מצטמצמת במרבית המקרים.

הדבר נוכח במרבית מדינות מזרח אסיה ואירופה. במערב יורדת האוכלוסיה במדינות דוגמת גרמניה, איטליה ורוסיה (אך ממשיכה לצמוח למשל בישראל ובארה"ב), במזרח אסיה התופעה הזאת מתרחשת בלי יוצא מן הכלל. כך זה נראה. בכל מדינה שהגיעה לשגשוג כלכלי. האוכלוסיה חיה יותר ויותר שנים, ורמת הילודה יורדת ומגיעה לשיאים עולמיים. כך בהונג קונג בסינגפור ובקוריאה, הילודה הנמוכה הופכת לבעיה עבור סין וכך גם ביפן.

הקליקו להרצאה על פעילות בסביבה בין תרבותית

נראה שבמזרח אסיה החיבור של שגשוג וצמצום המשפחה הוא מוחלט. נתוני ה- Population Reference Bureau מצביעים על כך שיפן היא המדינה המצטמצמת במהירות הגדולה ביותר, ועד שנת 2050 היא צפויה לאבד כ-10 מיליון תושבים. זה שווה להיקף האוכולסיה של עיר מרכזית גדולה.

הקשישים אמנם מאריכים יותר ימים אך הם לא יכולים לפצות בכך על הצמצום הדראסטי בגודל מחזורי הילודה הצעירים. עיר שיש בה פחות נכדים ויותר סבים וסבתות פותחת פחות אפשרויות כלכליות. יש בה פחות חברות טכנולוגיות, פחות חיי לילה ובכלל אפשרויות בילוי. עיר כזאת הופכת לפחות אטרקטיבית והצעירים שהתמעטו בה עכשיו מצביעים ברגליים ונוטשים אותה. זה חלק ממה שיוצר בעולם מעבר מהכפר ומערי הביניים לערים הראשיות.

לאן הם עוברים אותם צעירים?

אל המגה-ערים כמובן. פעם חשבנו שהאינטרנט המאפשר עבודה מרחוק יגרום לחברות להפוך לוירטואליות ולשלוח את העובדים הרחק ממרכזי הערים. מסתבר שזה לא מדוייק. התעסוקה מתמקדת יותר ויותר בתחומים הדורשים התעדכנות מתמדת והתחככות באנשים המאפשרים חיבור אל אנשים. חיבור אל מימון ואל ידע, תחומים כמו טכנולוגיה, פירסום, בידור, תקשורת וספורט.

בואו ניקח את סין בתור דוגמה. הסיני הצעיר המעוניין להתקדם מבין שעליו לפגוש את האנשים הנכונים. עליו להיות נוכח באירועים הנכונים, לחוש את הטרנדים החמים ולשם כל עליו להיות היכן שזה קורה. הכוונה היא לשנגהאי, בייג'ינג, שנז'ן או ערים דומות להן, ערי הדרג הראשון. בינתיים יש מספיק סינים שיפרנסו את המעבר הזה. מאז ההיפתחות אל המערב השתנתה החברה הכפרית, כ-400 מיליון איש עברו בארץ הענקית הזאת מן הכפר אל העיר. תוכניות המימשל נערכות להביא כמאה מיליון נוספים בשנים הבאות. אבל אפילו מאגר האוכלוסיה הסינית אינו בלתי נגמר.

כבר היום ניתן לראות כי עיקר הנהירה בנטישת הכפרים וערי הביניים היא אל הערים היותר בולטות שבחבורה. ניתן לראות כי קיימת נהירה פנימית מן הערים מדרג שלישי ושני אל הערים מדרג ראשון. כאשר מתרוקנים כפרים נעצרת ההגירה מהם לערי הפרובינציה. ובמקביל צעירים רבים עוברים לערי הדרג הראשון וכך מתחילות הערים המשניות לאבד את תושביהן. בעולם מתקיים מעבר מהכפר ומערי הביניים לערים הראשיות

בארצות אחרות באסיה זאת כבר מציאות קיימת

ביפן מכיל המרחב העירוני העצום שסביב טוקיו כ-80 מיליון תושבים, למעלה ממחצית תושביה של ארץ השמש העולה. הוא ממשיך לצמוח בהדרגה בזמן שבו ערים פריפריאליות בתוך יפן יורדות במספר תושביהן. כך גם בקוריאה שבה צומחים המרכזים הנמצאים בסיאול ובפוסאן, אך ערי הפריפריה הולכות ומידלדלות ומאבדות את תושביהן, לטובת המרכז. בעיקר את הצעירים שבהם.

התופעה הזאת, שנובעת מנטישת הכפרים וערי הביניים, היא כדור שלג שרק צפוי להמשיך ולהתעצם. ככל שיעבור הזמן יהיו במדינות אלה, כמו גם בטאיוון, פחות תושבים. הערים שמהן מתקיימת הגירה שלילית תיהפכנה לעוד פחות אטרקטיביות ממה שהן היום. עקב כך ההגירה מהן תיגבר, הילודה בהן תמשיך לרדת עוד יותר מאשר הממוצע הכלל ארצי עקב היעדר צעירים, וחוזר חלילה.

התופעה קיימת גם במערב וזה כולל גם את המדינות הנהנות מצמיחה מתמדת באוכלוסיה, בגרמניה, בעלת אחוז הילודה הקטן, מצטמצמות, על פי הנתונים הלאומיים, כשליש מהערים. בארה"ב, ההולכת וגדלה, זה קורה רק באחת מעשר ערים, בדרך כלל עקב ירידת מקור התעסוקה של אותן ערים עקב שינויים במרכזי פעילות כלכלית. פרנסי ערי תעשיה כושלות דוגמת דטרויט ופיטסבורג נאלצות כבר לשנס מותניים ולחשוב על פתרונות יצירתיים שלא תמיד הצליחו.

הניסיונות להגדיל את הילודה לא מצליחים. לא בסינגפור, שניסתה להתמודד בעזרת טכניקות של עידוד נישואין בגיל צעיר ועידוד ריבוי ילדים. לא ביפן וגם לא בקוריאה . כך גם בסין שביטלה את הגבלות הילד היחיד. יש מדינות, דוגמת איטליה ויפן, שבהן מסייעות הרשויות לרכוש בתים במחירי אפס. הן בגלל שאין להם ביקוש עקב נטישת הכפרים, והן בגלל העיניין ש הרשויות לשמר את אותם מקומות ישוב. בכפרים ועיירות לא מעטים ניתן לרכוש בית ישן כמעט בחינם, רק תבוא ותתיישב כאן.

אז מה ניתן לעשות עם נטישת הכפרים וערי הביניים

סין למשל פועלת בדרך שיכולה לעניין את שכנותיה ותוכל לעניין את ראשי ערי הפיתוח בישראל. התכנון המרכזי שלה, הבא לידי ביטוי בתוכנית החומש מייעד תפקידים יחודיים לערים ולאזורים  נתונים. בכך היא הופכת ערי פריפריה לערי נישה, ערים המתמחות בתחומים נתונים. הן תמשכנה למשוך אנשים בתחומים אלה לאורך זמן. למשל שיאן המרכזת את תעשיית התעופה והחלל, צ'ינגדאו המרכזת את תעשיית האלכוהול לסוגיו, ג'ילין עם תעשיית הרכבות וכך הלאה. זה אפשרי כמובן במדינה ריכוזית שבה המפלגה מחזיקה יד על כל ברז.

בערי לווין ניתן למשוך אוכלוסיה על ידי יצירת מערכת של רכבות מהירות. הן יאפשרו לתושביהן לעבוד במגה-ערים ביום ולחזור אליהן בלילה במהירות של 350 קמ"ש. זה עובד בטוקיו וזה עובד בשנגהאי ובמרכזים רבים נוספים והופך עקב כך ערים דוגמת סוג'ו וננג'ינג לערים של איכות חיים סביב תחנת רכבת. בערים במדינות אחרות נעשו נסיונות לשפר את איכות החיים ואפשרויות העבודה. שופרו שירותי התחבורה הציבורית, שופרו תנאי המגורים ונעשים נסיונות למשוך חברות עתירות טכנולוגיה בעזרת תמריצים. כל אלה פועלים בתוך משחק סכום אפס. עיר פריפריאלית מוצלחת יותר לא תצליח למשוך את האוכלוסיה מערי הדרג הראשון שבמרכז הארצי, אלא תושבים מערים בינוניות אחרות. הדבר רק מגלגל את הבעיה ממקום למקום.

מה ניתן לעשות לנוכח נטישת הכפרים וערי הביניים? האם ניתן ליישם במדינות דמוקרטיות את הדרך הסינית של פיזור מוקדי נישה ברחבי המדינה? האם לאורך זמן בכלל תוכיח עצמה הדרך הזאת בסין? או אולי  פשוט יש להרוס בתי מגורים, ליישר את השטח ולפנות מקום לפארקים נרחבים בלב העיר. בשלב מתקדם יותר אולי גם למחוק שכונות ואף ערים שלמות ולהשיב שטחים של ערים אל החקלאות ואל הטבע?

המשך בפוסט הבא: הכלכלה של האזורים הנטושים