עודף פעילות בסין

זה קורה שוב ושוב. סין נכנסת לפעילות בתחום מסויים, מצליחה בו, אפילו מצליחה מאוד, ואז ההצלחה נעצרת, התחום ממצה את עצמו, אך היא ממשיכה לפעול בו בלי ביקוש ומגיעה לעודף היצע ולכישלון. זה קרה בתחום הבניה, בקווי הרכבת, ביצור בתחומים רבים. 

מדוע זה קורה? מה יוצר את זה? המשיכו הלאה בכתבה וקראו.

המקרים

הדוגמה היותר ידועה היא של הרכבות המהירות. סין נכנסה לתחום הזה מתוך תכנון ועם נחישות רבה כשהיא מנצלת את היכולות שמקנה לה השליטה הפנימית שלה במשק הסיני. היא רכשה ידע וטכנולוגיות, עברה ליצור והרחיבה אותו. במהרה הגיעה סין להיקף עצום של פריסה של רכבות מהירות. רכבות אלה בעלות טכנולוגיה מתקדמת ומהירות עצומה נפרסו בעשרות אלפי קילומטרים ברחבי סין והגיעו ליותר ממחצית הפריסה הכלל עולמית. 

המונים נסעו במהירות של יותר מ-300 קמ"ש מביג'ינג לשנחאי וגם דרומה עד להונג קונג. הרכבות היו עמוסות בנוסעים ואז הגיעה פריסת היתר. חברת הרכבות הסינית החלה להאריך את פסי הרכבת מערבה אל תוך המדבר ובאזורי פריפריה נוספים. אם זה מצליח בגואנג'ואו זה יצליח גם שם, נכון? אז זהו, שלא. במקומות מבודדים קמו תחנות רכבת שעמדו ריקות מביקוש. בחלקן לא עוברות יותר משלוש או ארבע רכבות ביום, חלקן נסגרו עקב חוסר ביקוש.

וישנו הנדלן

סין צמחה ובנתה, פתרה במהירות את בעיית המחסור בדירות, ו… המשיכה לבנות. הנשיא שי ג'ינפינג הכריז אף על הקמת עיר חדשה שתחליף את ביג'ינג – שיונגאן (הפרטים בכתבה שבקישור). הפרויקט התגלה כשגוי ובוטל, מיליארדים ירדו לטמיון. זוכרים את אברגרנדה? חברת הנדלן השניה בגדלה בסין שפשטה את הרגל. כן, היא בנתה ובנתה, הרויחה המון וקרסה. זה קרה כי היא המשיכה לבנות גם כאשר כבר לא הייתה לכך הצדקה כלכלית יותר (הנה הקישור למשבר הנדלן).

לפני כן הקימה סין ערים ושכונות שנועדו לאכלס עשרות מיליוני תושבים, אבל עודף הבניה, או חוסר הביקוש, הפכו אותן לערי רפאים. למשל יוג'יאפו, עיר הרפאים שהייתה אמורה להיות מנהטן של מזרח אסיה. היום סין מייצרת יותר מדי קולטי שמש, יותר מדי מכוניות חשמליות, יותר מדי סוללות ליתיום. כולם היו נכונים לזמנם וכולם עברו מחוסר למילוי הצורך, וממנו לעודף יצור. ארה"ב מאשימה את סין בעודף יצור מתוכנן על מנת להציף את העולם, אבל האמת היא שזה מהווה נטל גם על הכלכלה הסינית.

מדוע זה קורה שוב ושוב?

הגורמים

אנחנו ניצבים בפני אחד מהכישלונות המובנים של שלטון לא דמוקרטי. לא מדובר רק בסין. זוכרים את ברית המועצות? ובכן כך זה פעל גם שם.

השלטון המרכזי במדינה ריכוזית מנהל את הכלכלה בצורה ריכוזית, ולמרות החופש העסקי היחסי שבסין גם בה המפעלים מתיישרים עם הנחיות המגיעות מלמעלה. מבנה הממשל המרכזי בסין מגדיר שזה שמכתיב את ההנחיות הוא פקיד מימשל שרוצה להראות את ערכו בפני הממונים עליו. הדרך הבטוחה היא לרכב על גל קיים. הרכבות מהוות הצלחה? אם כך בוא נבנה מהן עוד. הנדלן מצליח? מצוין, נדאג שיהיה עוד ועוד נדלן. המכוניות החשמליות מצטיירות כהדבר הבא? יופי, נייצר מהן עוד ועוד.

בשוק חופשי ודמוקרטי עודפי יצור נמנעים על ידי בניית טבלאות של פעילות ושל צפי, לא על ידי הנחיות של פקידי מימשל. המבנה של המנגנון הסיני, ובכלל כל מנגנון שאינו דמוקרטי ושוק חופשי, אינו מכוון את הפעילות בהתאם לתנאי השוק, אלא על ידי הצורך להראות הצלחות לממונים. המנגנון וההיררכיה עומדים מעל לכל במשטר כזה.

ויש מאחורי התופעה הזאת עוד משהו. משהו סיני מאוד. התרבות הסינית היא שמרנית, נצמדת לעבר, חוששת מלקיחת סיכונים. (ללימוד הדרך הסינית הקליקו) עקב כך הפקיד נמנע מלקחת סיכון ונצמד אל מה שכבר הוכיח את עצמו עד עכשיו. חשיבה סינית.

ומה התוצאות?

קודם כל זאת בעיה לסין שחברות בה נסגרות כי אין ביקוש לתוצרת שלהן. זה לא הכל, זה גם מביא עליה ביקורת עקב החשש ממניפולציה של הצפת שווקים על מנת לחסל מתחרים. טוב, לעתים הביקורת הזאת מוצדקת. יש מקרים בהם סין פועלת במכוון להצפת שווקים לצד המקרים של היצמדות להצלחות הקיימות, כפי שתואר. כך או כך, זאת בעיה לקוריאה, ארה"ב, האיחוד האירופאי וכל מדינה בעולם שרוכשת מסין מוצרים בזול שלא מאפשרים לתעשיה שלה לצמוח. אכן, ולצד זאת עודפי היצור של סין הופכים זאת לבעיה גם עבורה.

המפסיד הגדול ביותר הוא הפועל. בין אם זה הפועל האמריקאי או הקוריאני שהחברה שלו לא עמדה בתחרות, או הפועל הסיני. הוא עובד תמורת הכנסה זעומה על מנת לקיים את המנגנון הזה והוא זה שמפסיד את מקום עבודתו כאשר המפעל פושט את הרגל, כי במחסן שלו יש יותר מדי סחורה שלא נמכרת. כמו שקרה למשל לאברגרנדה. חברות סיניות היום מוכרות מכוניות במחירי הפסד על מנת להיפטר מהן. זה רע לחברות הללו, זה רע למתחרים שלהן בעולם, רע לפועלי החברות ובעצם רע לכולם.

לפתור את זה? כן, בהחלט אפשר. צריך לשם כך לשחרר את השליטה במשק הפרטי מידי המימשל ולפתוח אותו לניהול רציונלי יותר מבוסס תחרות. האם זה יקרה? בחיים לא. אין סיכוי. כפי שלפקידים קשה לוותר על גורמי ההצלחה, למימשל קשה לוותר על השליטה.

והפינה הישראלית?

מה צריך לקחת מכך הביתה המנהל הישראלי הפועל מול סין? קודם כל להיות זהיר. אני פוגש אנשי עסקים ומנהלים ישראלים רבים שפועלים מול סין בהתלהבות גדולה ממנה, מהיכולות שלה ומהתוכניות שלה. את התוכניות צריך לקחת עם קורט של מלח. חיוני לקיים בסין בדיקה עצמאית כאשר נכנסים לפרויקט. לא להיכנס אליו רק על סמן התחזיות של המימשל והמפלגה. חשוב לזכור שמה שהצליח אתמול ושלשום אולי לא ימשיך להצליח מחר. יש גם לזכור שכבר היו תחזיות שהתבדו ולא לסמוך על הבטחות.