מדוע הצבאות הערביים כה בלתי יעילים?

ערבים רבים מסתכלים בהערצה על ההיסטוריה הצבאית הערבית. יש הערצה לצבאותיו של מוחמד שכבשו את חצי האי ערב. ללוחמים ולמצביאים שהביסו את הביזנטים והפרסים. לסלח א דין שגירש את הצלבנים מהמזרח התיכון. מבט עדכני יותר, על תקופתנו, לא מצמיח גאווה צבאית רבה כל כך.

כן, פעם נחלו הלוחמים הערבים הצלחות אדירות, אך בעידן המודרני קשה למצוא ולו קרב אחד שבו נחלו הצבאות של מדינות ערב הצלחה של ממש. הצלחה לא הייתה נחלת צבאות המדינות שסביבנו במלחמותיהן מול מדינת ישראל, כך גם צבאו העצום של סדאם חוסין שיצא, כפי שהוא הגדיר זאת, ל"אם כל המערכות" מול ארה"ב ובנות בריתה. הצלחות נקודתיות נרשמות מדי פעם רק בידי כוחות מיליציה ערביים, לא צבאות ערב. פה ושם: החותים, ה-FIS באלג'יריה, המורדים בלוב, הפלשתינאים, החיזבללה. הצלחות נקודתיות שלא נמשכות הלאה ולא הופכות לניצחון של ממש. אפשר גם להוסיף לרשימה את הכישלנות של צבא טורקיה, המוסלמי אך לא ערבי, מהמאה ה-18 ועד ימינו.

מדוע?

המיתוס והמציאות

ההיסטוריה הצבאית, מהעת העתיקה ועד התקופה המודרנית, מאלכסנדר מוקדון ועד מלחמותיו של נפוליאון, מלמדת שמלחמות מוכרעות על ידי שילוב של לוחמים, טכנולוגיה והנהגה צבאית. קודם כל לוחמים. צבאות מצטיינים הם אלה שמתאפיינים ביוזמה רבה של הלוחמים ומפקדיהם. בחשיבה, במוטיבציה. זאת הסיבה שבגללה פעם אחר פעם צבאות מערביים, הבאים מחברות דמוקרטיות, מגיעים לתוצאות טובות יותר. האנשים שלהם מורגלים יותר בחשיבה ובלקיחת יוזמה.

הקליקו להרצאה על מהפיכות היסמין, האביב של העולם הערבי

פעם, בתחילת הדרך, היו האומות הערביות משולהבות, מלאות במוטיבציה וזה ניכר בתחומי המדע, הכלכלה וגם הצבא. זה התרחש בימי תחילת הדרך של האיסלם במאות ה-7 וה-8. התופעה המשיכה במאות השנים הבאות ואז זה שקע. ההתלהבות והפתיחות שבתחילת הדרך התחלפו בשמרנות ואוטוקרטיה, וזה השפיע על כל התחומים. הפריחה המדעית התחלפה בפיגור מדעי וטכנולוגי של מדינות ערב. ככל שהשתרשה התרבות הערבית מוסלמית ממדבריות ערב ומהקוראן, כך הלכה ושקעה היוזמה ואיתה היעילות.

טכנולוגיה צבאית יש בידי צבאות ערב, ניתן לרכוש אותה בכסף, אבל איכות של לוחמים ומפקדים – פחות. זה עניין של תרבות.

התרבות הערבית מוסלמית

בשורש הדברים נמצאת התרבות הערבית מוסלמית. תרבות שצמחה במדבר ופיתחה לעצמה את הקוראן ההולך בתוואי המדברי. זאת תרבות שמתבססת על השייכות לקבוצה, המנהיג, המסורת, הדת. דברים מאוד חשובים על מנת לקיים שבט ברחבי המדבריות, באזור בו יש מעט אנשים ומעט מקורות מזון ומים. האחדות וההליכה בתלם קריטיים שם על מנת להתקיים. התרבות הזאת, כדרכן של תרבויות, ממשיכה את המורשת והדרך שלה גם כאשר היא נעשתה נחלתם של אנשים שכבר לא חיים במדבר, גם כאשר היא ניצבת מול אילוצים שונים לחלוטין.

הקליקו להרצאה על עתיד המזרח התיכון

התרבות הערבית מקדשת משמעת על חשבון חשיבה ויוזמה. זה טוב למען הישרדות במדבר, אבל מתכון גרוע לניהול מלחמה מודרנית. קצינים מערביים המקיימים תרגילים יחד עם צבאות ערביים מתארים מפגש עם צייתנות במקום מחשבה ויוזמה. החייל הפשוט מגביל עצמו לביצוע פקודות שהתקבלו מהסמל. הסמל מציית לקצין, וכך הלאה עד לצמרת הצבא המצייתת לראש המדינה.

זה מזכיר את הרקע שמאחורי החולשה הצבאית של רוסיה ולא במקרה. גם היא, מהסיבות המוזכרות בכתבה שבקישור, מעדיפה משמעת על פני יוזמה וחשיבה והתוצאה אינה טובה. הן בסביבה הערבית והן בסביבה הרוסית שולטים מנהיגים החוששים מחשיבה פתוחה של התושבים והלוחמים, חשיבה שעלולה לגרום להם לנקוט בצעדים עצמאיים מול השלטון. המנהיגים משליטים משמעת מעל לכל, וזאת, כאמור, נשענת על מסורת בת מאות רבות של שנים.

מאפיינים אלו גם ניצבים מאחורי המחסום הטכנולוגי של מדינות ערב. כאשר המשמעת ניצבת מעל למחשבה, הקבוצה מעל ליחיד, אין יוזמה בשדה הקרב, אין יוזמה במעבדה, במפעל, באוניברסיטה. היא יוצרת בינינויות במדע, בטכנולוגיה, בכלכלה וגם בלחימה.