הסיפור הבלתי נתפס של האיטי

לא, הפוסט הזה לא ממליץ לעשות עסקים בהאיטי, אין לה כלכלה של ממש, וגם לא ממליץ לנסוע לשם לתיירות, שומר נפשו ירחק. הפוסט הזה מספר את הסיפור הבלתי נתפס של האיטי. מקרה יחודי של קטסטרופה, של זוועה שמלמד הרבה על היסטוריה, על תרבות, על מעצמות בינלאומיות וכיצד כל אלה מעצבים אומה. היום חושבים בה על היום שאחרי.

להרשמה לקבלת הכתבות בנושאי עסקים, תרבויות וכלכלה בלי עלות הקליקו ושלחו בקשה

הדימיון לבעיות ולפתרונות המוצעים לרצועת עזה אולי אינו מפתיע.

האיטי והרפובליקה הדומיניקנית

כבר נטען כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו, נכון, אבל נראה שיש גורמים נוספים באותה תבנית שמעצבת עם. מבט חטוף במפת האי היספניולה, שאותו חולקת האיטי עם הרפובליקה הדומיניקנית (הר"ד), מגלה ששתי המדינות הללו הן שני צדדים של אותו מטבע, לפחות מבחינה גיאוגרפית ואקלימית, ולפיכך ניתן היה לצפות כי תתפתחנה באופן דומה. בואו נבחן זאת.

להרצאת העשרה על האיטי הקליקו

לשתיהן אותה קרקע, שתיהן בים הקריבי, קולוניות לשעבר של מעצמות אירופאיות, באקלים סובטרופי ומצויות בקירבה לנמלי דרום ארה"ב וצפון אמריקה הדרומית. גם מספר האוכלוסין שלהם כמעט זהה, כ-11.5 מיליון איש. הנתונים הפיזיים כמעט זהים, אך כאן מסתיים המשותף להן.

בר"ד תוחלת החיים גבוהה בעשר שנים לעומת זאת של האיטי. התמ"ג שלה (יותר -20,000 $) גבוה פי יותר מעשר מאשר זה של האיטי (כ-1,800). למעשה האיטי היא הכלכלה הנחשלת ביותר בחצי הכדור המערבי. כן, אפילו יותר מאשר בוליביה וניקרגואה. בר"ד דמוקרטיה יציבה שידעה חילופי שלטון סדירים ורמת שחיתות סבירה, לעומת האיטי שבה מעולם לא התקיימה דמוקרטיה פעילה ויציבה והיום למעשה, אין בה שלטון חוק ואין ממשלה מתפקדת. ברחובות ובשכונות שלה האלימות משתוללת והיא נשלטת בידי כנופיות פשע. בנוסף לכל הצרות היא גם נפגעה קשות ברעידת אדמה בשנת 2010. עד היום עדיין לא הושלם תיקון הנזקים. זה נותן פרספקטיבה לגבי הכשל הארגוני במדינה.

ובכן, זה שיחפש את המקור לצרות של האיטי במיקום ובאקלים שלה לא ימצא אותו שם, אם כן – מה הוא?

המחיר של ההיסטוריה

השורש הוא בהיסטוריה. קשה למצוא בעולם אומה שההיסטוריה התאכזרה אליה לאורך זמן כמו אל תושבי האיטי. לאחר שנתגלה האי היספניולה לאירופאים בידי קולמבוס המופיע כאן בתמונה, שועבדו תושבי האי המקוריים עד שהוכחדו לחלוטין. האי מאוחר יותר התחלק בין ספרד, ששלטה בחלק המזרחי, לצרפת ששלטה במערבי. וזה מקור החלוקה בין האיטי לרפובליקה הדומיניקנית.

היה צורך בידיים עובדות לגידול הסוכר והטבק. ספרד בנתה לשם כך משטר קולוניאלי, כמו ביתר היבשת, שהזמין אליו מהגרי עבודה. צרפת, לעומת זאת, שהיו לה קולוניות באפריקה, הביאה משם מאות אלפי עבדים. השורשים של האוכלוסיה של האיטי היום נטועים באוכלוסיה משועבדת ומנוצלת שעם הזמן, במאה ה-19, התמרדה וגירשה את האדונים הצרפתיים משטחה וזכתה בעצמאות.

בניית מוסדות שלטון בידי עבדים משוחררים, שאין להם מורשת של ניהול עניינים באופן עצמאי, היא משימה בעייתית בכל מקרה. כאן ההיסטוריה המשיכה להתאכזר אל האומה הצעירה עוד יותר. צרפת תבעה ממנה פיצויים על מה שהיא הפסידה עקב העצמאות: אובדן האדמות, אובדן הנכסים, בעלי האדמות ואנשי המימשל שנפגעו בלחימה, ומעל לכל פיצוי על אובדן העבדים. כמובן, אלה סעיפים שהיום היו נדחים בשאט נפש על ידי הקהילה הבינלאומית. נכון, אבל זאת הייתה המאה ה-19. זה היה עולם אחר מבחינות רבות, גם מבחינה ערכית.

המדינה הצעירה נדונה לנסות לבנות את עצמה כאשר את מרבית הכנסותיה היא משלמת תחת איום של מצור כלכלי בידי אניות הצי הצרפתי. תחת החולשה שזה יצר עלו בה מימשלים אלימים ומושחתים בזה אחר זה. היא נקלעה לפלישות ולתקופות של עשרות שנים של הישלטות בידי כוחות זרים. למעשה הכשל הנוכחי שלה הוא המשך ישיר של ההיסטוריה שלה. בהיעדר מימשל נוצר ואקום שמזמין אליו את הכנופיות.

יש לכך פיתרון?

האיטי טובעת בשחיתות, אלימות ונחשלות שנוצרו בידי ההיסטוריה. מה צריך לשנות על מנת להיטיב את המצב במדינה זאת? ובעצם, היכן להתחיל?

על מנת לשפר את המצב של האומה ואנשיה יש צורך לשקם את הכלכלה, ויש לה פוטנציאל רב. היא מצויה בקירבה לשוקי יעד משמעותיים שאליהם ניתן לייצא את כל מה שהיא תוכל לייצר בעלויות המאוד נמוכות שלה. יש לה חופי גן עדן קסומים של חול לבן ועצי דקל ופוטנציאל תיירותי עצום. הפוטנציאל גבוה, אבל על מנת לממש אותו יש צורך במימשל יציב ובבטחון לאזרחים ולתיירים.

המימשל, נכון לרגע זה, מצוי בידיו של אריאל הנרי. נשיא שלא נבחר בידי העם והצליח לתפוס את השלטון לאחר שרצח, כך זה נראה, את הנשיא הנבחר שקדם לו. הוא אדם מושחת ולא ראוי שספק אם טובת המדינה מעניינת אותו, אך גם אין לו שליטה אמיתית בה. הרחובות, כאמור, נשלטים בידי חבורות פשע אלימות וחמושות.

ההיסטוריה של האיטי כבר ידעה פלישות רבות של כוחות זרים. לעתים תחת כיסוי של דאגה לתושבים, בדרך כלל על מנת לקדם אינטרסים של מעצמות זרות, בעיקר ארה"ב. פלישה נוספת תצטרך להתבצע מתוך מיקוד בטובת תושבי המדינה על מנת להצליח. היא תצטרך למצוא פיתרון צבאי לכוח הגרילה של הכנופיות. לאחר הכניסה הצבאית יהיה צורך ביצוב השלטון, בניית כוח צבאי מקומי, ועריכת בחירות. לאריאל הנרי אין אינטרס לאפשר את הסעיף האחרון.

מעבר לכל הקושי המרכזי הוא התרבות, הדרך בה התושבים חושבים ופועלים. זאת אומה שאינה מורגלת בלקיחת אחריות ובמשמעת אזרחית. זאת מדינה שלא מספקת לילדים שלה עתיד. בתוך הכאוס האנשים מתרשמים כי עליהם לדאוג רק לעצמם ולמשפחתם הקרובה. רבים מהם בוחרים לעשות זאת על ידי חבירה לכנופיה. שם יש מקום לפעול, לבטא את האגרסיביות, לגרוף רווחים, להיות חלק מאחווה של לוחמים. מעל לכל יצטרכו כוחות הפלישה למצוא דרך, בשיתוף פעולה עם גופים מקומיים, לתת לתושבים אפשרויות ועתיד ולשכנע אותם שזה יחזיק מעמד.