התרבות הישראלית שמאחורי הפוליטיקה

ההיסטוריה הישראלית והיהודית מאופיינות במשברים ובסכסוכים פנימיים. יש לכך סיבות בתרבות ובמקורות התרבות היהודית שהיכרות איתן יכולה לסייע לצפות את העתיד של ישראל והעם היהודי

לעתים קרובות נאמר בישראל כי "האירועים האחרונים מעידים על השסע בחברה הישראלית". זה נכון בכל עת. בכל רגע נתון נערכת הפוליטיקה הישראלית היהודית בשני מחנות מנוגדים זה מול זה. ממתי? מתמיד. מראשית הקמת המדינה, מראשית הציונות ולמעשה מראשית העם היהודי. אנחנו עם מתפלפל שתמיד חייב להיות צודק. הן בגלל האמונה באל אחד, הן בגלל תרבות הפילפול של התלמוד.אנחנו מתווכחים, מתעמתים, לא מוותרים.

ניתן לפגוש שני גורמים מנוגדים בפוליטיקה כבר מהעימותים בין בן גוריון לבגין, פרשת אלטלנה, העימות בין המחתרות ורצח ארלוזורוב. אפשר לאתר אותם עוד בעימות בין הישוב הישן לעליות החדשות, ובין אנשי המושבה לאנשי הקיבוצים של לפני מאה שנה ויותר. ניתן גם לחזור ולפגוש זאת במאבק בין החסידים והמתנגדים במאה ה-18, בין פרושים וצדוקים בימי בית שני, ישראל ויהודה בימי בית ראשון, ואף בימי קורח ועדתו.

עניין של תרבות, התרבות הישראלית שניצבת מאחורי הפוליטיקה הישראלית. חיוני לבחון ולהכיר אותה. חיוני להבין את התופעה הזאת, וחיוני לא פחות להבין את מה שמתחולל במסגרתו בשנים האחרונות, שוב. זה חשוב על מנת לצפות מה צפוי לקרות בהמשך. אעשה זאת במנותק ככל האפשר מתפיסותיי הפוליטיות, על בסיס נתונים היסטוריים, דמוגרפיים וסוציולוגיים, ומתוך הרקע שלי במחקר היסטורי בסורבון ובאוניברסיטת תל אביב.

להזמנת הרצאה אודות התרבות הישראלית צרו קשר

ימין ושמאל

לעתים קרובות אנו משתמשים במונחים של ימין ושמאל לתיאור המפה הפוליטית והרעיונית. תחילת הביטוי בימי המהפיכה הצרפתית. הוא השתנה מאז. היום במרבית מדינות העולם שמאל הוא כינוי לאלה שחותרים להידברות עם אויבים להגברת התמיכה של המדינה בשכבות העניות. ימין הוא כינוי למי שדוגל בגישה לעומתית יותר במדיניות חוץ ובקידום תחרות במשק.

גם בישראל עברו שינויים על המונחים הללו. היום יש להם משמעויות חדשות. במונח "ימין" מתייחסים בפוליטיקה הישראלית בדרך כלל לתומכיו הישירים או הלווייניים של ביבי, ושמאל הוא כינוי למתנגדיו. היום נמצאים מרבית הגופים הפוליטיים במרכז, הן מבחינה כלכלית חברתית, והן מבחינת חוץ ובטחון. זאת בלי נכונות לפשרות מרחיקות לכת להשגת שלום עם סוריה או הפלסטינאים וגם בלי דרישות לסיפוח. בלי הצעות מרחיקות לכת כלשהן בתחום הכלכלי חברתי. נקודות המחלוקת הן רק נקודתיות, בהקשר לחאן אל אחמר ולהוראות פתיחה באש למשל. המונחים ימין ושמאל איבדו את משמעותם.

עם זאת יש קו משמעותי המחלק את האוכלוסיה ושמגדיר מי ימצא עצמו בכל מחנה בפוליטיקה שתואר לעיל, ביביסט או אנטי ביביסט. זה קו עמוק יותר מאשר מחלוקת פוליטית. זה קו של התרבות הישראלית שניצבת מאחורי הפוליטיקה הישראלית. של תפיסת עולם וקוים אדומים. מדובר במחנה השמרני והמחנה הליברלי. השורשים שלהם נמצאים עמוק בתוך מי התהום של התרבות וההיסטוריה היהודית והישראלית.

המסרים התנכיים

מוקר ההשראה הראשון של התרבות הישראלית שמאחורי הפוליטיקה הוא התנך. אגד הספרים שנכתב וחובר לפני למעלה מ-2,000 שנה. נכתב בידי שמיים על פי המאמינים, נכתב על ידי מחברים רבים לאורך מאות בשנים, על פי חוקרי המקרא. זה קודקס של ספרים שמתוך מרבית התוכן שלהם עולה קשר בין העם היהודי לבין האלוהים, בורא העולם. קשר שיש בו העברת מסרים, מעשי ניסים, תגובות למעשי יהודים, הבטחות וגם עונשים.

במסגרת זאת עולה התרבות שמקדשת את לכידות העם, הדת היהודית והארץ, ארץ כנען, היא ארץ ישראל. הארץ המובטחת עולה כבר מהפסוק "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". אותה ארץ משתרעת מנהר הפרת ועד נהר מצרים, והדרך להשגתה היא דרך של אינטרס וכוח. המטרה לא תושג בדרכי שלום, יש להילחם על כך ואת זאת יש לעשות בלי להתחשב בזכויות העמים האחרים. זה שיעמוד בדרך לעבר המטרה – דינו השמדה.

מתוך כך מתבצעת השמדת האמורי לעממיו השונים עם ההתנחלות בארץ. הגבעונים, המגיעים להסכם בערמה זוכים להיות לא יותר מאשר חוטבי עצים ושואבי מים. יש גם נקמנות, והיא מצווה את השמדת העמלקים. שאול המלך מצווה "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור". הוא זוכה לגינוי ולעונש בגלל שחס על המלך ועל חלק מהעדרים. בהמשך נתלים בני המן על עץ בגלל עוון אביהם. התרבות הישראלית שמאחורי הפוליטיקה נמשכת גם לאחר תקופת התנך, ובימי מלכות בית חשמונאי מתבצע גיור בכוח של האדומים.

לצד זאת קיים במקור התנכי גם ציווי של חמלה כלפי הזר, כאשר מדובר במפגש אישי עם אדם לא יהודי הנתון לשלטון ולבעלות היהודית. ציווי הומניטרי כלפי הגר היושב בתוכך. ציווי זה לרוונטי רק במסגרת האישית, לא הלאומית, ולא כולל ויתורים לאומיים.

המיעוט הנמצא בגלות

הגלגולים שעברה היהדות נמשכים על פי האילוצים המשתנים שמולם ניצב העם היהודי.

הגישה התנכית עוברת שינוי הדרגתי לאורך אלפיים שנות גלות. בתחילה היא עדיין תוקפנית ובלתי מתפשרת, כך במרד התפוצות של תחילת המאה -2 לספירה. זה לא נמשך שנים רבות. ככל שהיהודים מהווים מיעוט במקומות מגוריהם מתעצמת ההתפשרות שלהם. היהודי לומד כי "דינא דמלכותא דינא", כלומר שיש לכבד את החוק המקומי. עם הזמן גם צומחת תרבות של הנמכת ראש והתקיימות מתחת לרדאר, כדי שלא למשוך תשומת לב ואיבה.

בעת החדשה, עם מחשבת המערב של וולטר, רוסו ואחרים, משתנה התרבות האירופאית ומכך מושפעת התרבות היהודית באירופה. מופיעה גישה אידיאולוגית התומכת במצבו של העם היהודי: ההומניזם. התפיסה ההומניסטית, מתפתחת בארצות הנצרות החל מתחילת העת החדשה. היא מעלה על נס את החמלה והשיוויון ביחסים בין אנשים, גם כשהם מקבוצות דתיות וחברתיות שונות. זה משרת כמובן קודם כל את המיעוטים, והיהדות היא מיעוט. זאת תפיסה שהיא דרך הגנה של מיעוט והעם היהודי במדינות המערב מאמץ אותה בהמוניו.

ההומניסטים הם אלה שנפתחו אל מחשבת המערב, הם הפתוחים להשפעות ולשינויים. כאשר מתחיל תהליך שיבת ציון הם אלה שמוליכים אותו: אנשי ההשכלה, הסוציאליזם והדמוקרטיה של מדינות אירופה. על פי הדוגמה של עמי אירופה גם הם רוצים מקום תחת השמש. תחילתה של הציונות היא בתרבות ההומניסטית והיא שואבת ממחשבת המערב.

התהליך של מדינת ישראל

 לאורך שבעת העשורים של קיום המדינה מתקבצים אנשים מתרבויות שונות לנוכח אתגרים קשים, תוך הפעלת חשיבה משכילה ומאלתרת. אלה שמובילים זאת ראשונים הם אנשי ההומניזם היהודי מכל הסיבות שתוארו עד כה. סקרתי את מה שקורה במדינתנו בכתבה "מקורות ההצלחה הכלכלית הישראלית". אתם מוזמנים להקליק ולקרוא.

עם השנים מתייצב מצב המדינה, אין יותר שלטונות טורקיים, משטרה בריטית, פידאיון וחסימת מיצרי טיראן. הציונות התגברה על כל אלה. נוצר מצב חסר תקדים של עליית הבטחון האישי והלאומי. שגשוג כלכלי של מדינת הייטק. שיפור עצום במיצוב הבינלאומי עקב הצורך בטכנולוגיות ישראליות, בתפקיד שלה במזרח התיכון, בכוח הצבאי שלה ובגז שבאדמתה.

ככל שעולה הביטחון הולך ויורד הצורך בהגנה בידי ההומניזם. הכלי האינטלקטואלי הזה כבר לא נחוץ. אנחנו לא מיעוט בארצנו ולא זקוקים לאהדה ולהתחשבות של שליט זה או אחר על מנת לשרוד. הבטחון והשגשוג מעלים את הצורך בתרבות אחרת. היכן תמצא אותה תרבות? הציווי התנכי חוזר אל מרכז הבמה. אין יותר צורך קיומי לעדן אותו על ידי הומניזם ושאר אידיאולוגיות שמשרתות את המיעוט.

במקביל גם מתקיים תהליך דמוגרפי. המודרניים יותר, שהם אינדיבידואליסטיים יותר, יולדים פחות. זה חלק מסולם הערכים החדש. השמרנים, שהם קבוצתיים יותר, יולדים יותר. זה חלק מסולם הערכים הקודם. ראו את התפלגות המנדטים בבחירות לאורך השנים. ההומניזם שוקע גם בגלל שיורד הצורך הקיומי בו וגם בגלל שלהורים לא הומניסטיים יש יותר ילדים.

להזמנת הרצאה אודות התרבות הישראלית צרו קשר

השמרנים והליברלים

רבים טועים לחשוב כי השסע המתקיים היום בפוליטיקה שלנו נובע מההבדל שבין יוצאי מדינות האיסלם ליוצאי מדינות הנצרות. נובע ממשפט נתניהו. צומח מהפער שבין ימין לשמאל. יש כמובן הרואים בו התנגשות בין טיפשים לחכמים, בין מוארים לחשוכים, בין נאמנים לבוגדים.

אף אחת מהגישות הללו לא עומדת במבחן העובדות. בין הליכוד ליש עתיד אין הבדל מבחינת הדיעות בנושאי חוץ ובטחון, וכך גם מול מרבית שאר המפלגות. למחנה ביבי יש תמיכה גדולה יותר בקרב יוצאי מדינות האיסלם, אבל אין קו פרשת מים ברור. אגודת ישראל אירופאית במקורותיה, וכך גם רבים בקרב מצביעי מחל, כולל בהנהגת המפלגה. גם בצד השני רואים תמונה מעורבת למרות שהנטיה הרחבה בה נוטה יותר למערב.

הקו המפריד האמיתי בתחום התרבות. הוא בין מסורתיות, או שמרנות, לבין ליברליות. הביטו בחלוקה הזאת במדינות אחרות ואז תראו אותה בבהירות רבה יותר כאן. שמרנים בכל מקום, וכך גם בישראל, מעדיפים קבוצתיות על פני אינדיבידואליות. היררכיה על פני דמוקרטיה. נותנים מקום מרכזי למסורת, לדת, לתהילת העבר. הליברלים להיפך, בכל נקודה.

השמרנים הישראליים פחות נכונים לשינויים תרבותיים וערכיים. זה עולה גם מתחומים אחרים מעבר למה שהוזכר עד כה. התמיכה בזכויות הומוסקסואלים התחילה במרצ והתפשטה עד לאמיר אוחנה. הגנה על זכויות הערבים נוכחת יותר במחנה האנטי ביביסטי. נכונות להשתמש בכוח נוכחת יותר במחנה הביביסטי. המחנה הליברלי מייחס יותר חשיבות למה שמתרחש במדינות העולם. את הביטוי "בעזרת השם" תשמעו יותר מקרב השמרנים.

אם רואים יותר יוצאי מדינות הנצרות במחנה הליברלי זה פשוט כי הליברליות הופיעה ותפסה אחיזה במדינות אלו הרבה לפני מדינות האיסלם. גולדקנופף הוא צאצא ליהודי אירופה, אך הוא מגיע ממחנה שלא נפתח להשפעות המגיעות ממנה. כך גם ישראל כץ. הקו לא עובר בין מזרחיים למערביים אלא על פי מידת ההשפעה של מחשבת המערב. זה לא אותו דבר.

מבט קדימה

מחלוקות בין שמרנים לליברלים קיימות בכל מקום מאז תחילת ימי הדמוקרטיה ונראה כי תמיד יהיו. בצרפת ובארה"ב, בסין וברוסיה. כך גם בישראל. הן בגלל שמדובר בהבדלי עומק בין סוגי אנשים ובין אם בגלל השסע שתמיד התקיים לאורך תולדות העם. אנחנו עם מתפלפל שתמיד חייב להיות צודק. הפשרה מעולם לא הייתה תחום חזק אצלנו ואין סיבה נראית לעין שהיא תהפוך להיות כזאת.

עם זאת הבדל אחד כן מתקיים ונראה כי ימשיך ויתגבר. עם השנים הולך ומצטמצם חלקו של המחנה הליברלי בחברה ועולה חלקו של המחנה השמרני, מן הסתם בגלל שנעלמו הסיבות החברתיות לתפיסת העולם ההומניסטית. תפיסת עולם היא תוצאה של אילוצים, וכשהאילוצים משתנים התפיסה משתנה.

זאת התרבות הישראלית שניצבת מאחורי הפוליטיקה הישראלית. כל הסימנים מצביעים על כך שגם הנכדים והנינים שלנו ימשיכו להתכתש ביניהם לבין עצמם, אבל החלק של השמרנים בקרבם ילך ויעלה עם השנים.