האם הרצאה טובה מספקת לצופים בעיקר ידע?
יותר מכך. הרצאה טובה, למעשה, מספקת חוויה של ידע, וזה דבר אחר. חוויה של ידע, בניגוד לידע, פועלת על החושים והחשיבה בצורה רחבה יותר. היא מעשירה יותר ודורשת ניסיון ויעילות על מנת ליצור אותה. לדעת פרטים רבים, זה חשוב, אבל זה לא מספיק. הייתם פעם בהרצאה שיצאתם ממנה בתחושה שהיה בה ידע רב, אבל זה לא תפס אתכם, לא עשה לכם את זה, אולי אפילו שעמם אתכם? על זה אני מדבר.
אילו אנשים היו מגיעים להרצאה על מנת לקבל ידע ניתן היה להפנות אותם לכתבה, למאמר, לחומר כתוב. אלה אינם מספיקים, כי כשהצופים יוצאים מהאולם הם לא אומרים זה לזה "קיבלתי ידע רב", אלא "מאוד נהניתי".
הרצאה טובה תופסת את העין ואת האוזן, היא שומרת את המאזין בקשב, אפילו מעט במתח לקראת הבאות. כן, היא מעניקה ידע והוא מהווה את אבני הבניין של ההרצאה. עליהם נוספים כל המרכיבים האחרים ההופכים את ההרצאה לחוויה.
בואו ננסה לפרק את המרכיבים הללו ולהציג אותם זה לצד זה.
כיצד להיערך להרצאה?
לכל הרצאה והרצאה אני מגיע לבוש בהתאם, יצוגי, מכובד. זה לא מפגש עם חברים, אלא עבודה והמרצה נדרש לכבד את המקום והקהל גם בלבוש שלו. לצד ההופעה אני מביא מצגת ובה תמונות, סדר של נושאים על פי שקפים ולעתים קרובות כלול בו גם סרטון וידאו. ההופעה כוללת גם את המצב הפנימי שלי שמשרה על האופן בו אני מרצה. עליי, המרצה, לדאוג להגיע בזמן, להגיע נינוח, מרוכז כאשר הסדר והפרטים של ההרצאה מסודרים בראשי. זה לא ברור מאליו, במיוחד אם אני מעביר הרצאות שונות ורבות, ולעתים יש צורך, בערב שלפני ההרצאה, להתיישב מול המחשב, לפתוח את המצגת ולעבוד על ההרצאה שקף אחר שקף.
קודם כל ההופעה והמצגת, כל אחד מאלה חיוני להצלחה של ההרצאה. למעשה. אחר כך מגיע כל השאר.
הסיפור
אתם מוזמנים להקליק ולעבור על רשימת ההרצאות ונושאי ההרצאות שלי. בכל אחת מהן יש מחרוזת. רצף שמספר את הסיפור שלה, מחזיק את העיניין ואת ההבנה של הצופה, ועליו מורכבים הפרטים.
למחרוזת הזאת יש פתיחה וסיום. הפתיחה חייבת להיות "תופסת". קחו למשל את ההרצאה שלי על תרבות יפן. אפשר להתחיל מפרטים על יפן: היא מדינה של איים, עומד בראשה קיסר, כלכלה מפותחת: זאת טעות. זה אמנם מביא מידע רלוונטי, אבל זה משעמם. במקום זה אני מתחיל מסיפורו של שואיצ'י יוקואי. חייל בצבא היפני במלחמת העולם השניה שסירב להיכנע ונמצא בג'ונגלים של אחד מאיי האוקיינוס השקט 29 שנה מאוחר יותר, מוזנח וחלוש.
זה סיפור ואנשים אוהבים סיפור. הוא מלווה בתמונה שמהווה לו אילוסטרציה ואנשים משתיקים זה את זה על מנת לשמוע אותו ולדעת כיצד זה מסתיים. משם המחרוזת נמשכת אל האישיות היפנית העומדת בבסיס ההתנהגות הזאת, משם זה מוליך אל המקורות שלה והנה, אנחנו בלב הסיפור של תרבות יפן, בלי לשעמם. הסיפור הוא המחרוזת שתופסת את תשומת הלב ואליה נוספים הפרטים.
הסיפור יוצר אפקט נוסף: הזיכרון. קשה לזכור עשרות פרטים שהיוו את התוכן של הרצאה. אתר INC מדווח כי בממוצע צופים זוכרים רק כ-10% מתוכן של הרצאה. קל יותר כאשר יש רצף הגיוני, כשיש סיפור שמהווה מחרוזת שעליה הפרטים מוצגים כמו חרוזים. צופים שזוכרים עקב כך את ההרצאה והתוכן שלה – מרוצים יותר, נהנים להיזכר, חוזרים את המקום לקבל הרצאות נוספות.
הנראות
תמונה אחת שווה אלף מלים, אנחנו יודעים זאת, ואת התמונות מביאה המצגת שמלווה את ההרצאה. הרצאה בלי מצגת היא למעשה תוכן בלי נשמה. התמונות במצגת שמלווה את ההרצאה על קוסקו והאינקה הופכות את המפגש עם הסיפור של העיר לטיול ברחובות שלה ובתולדותיה. הן עושות דברים רבים בנוסף לכך.התמונות ממחישות פרטים בהרצאה שיכלו להישאר בלתי מובנים אילולא היו מומחשים. אני יכול להכביר מלים על הסיתות של האבנים שאיתן בנו אנשי האינקה, אך ברגע בו מוצגת תמונה של קיר בקוסקו – ההסבר נהיה פשוט.
התמונות נותרות כאשר המלים השתתקו, ולעתים אנשים זוכרים תוכן של הרצאה דרך התמונה שנשארה חקוקה בזכרונם ומכווינה אותם לעבר התוכן הקשור בה. התמונות גם נותנות לעין דבר להיאחז בו. הן מפעילות את המרכז של החזותיות במוח שלנו, על מנת שלא רק נפעילך את המוח כדי לזכור פרטים ועוד פרטי. מה שנכון לסטודנט באוניברסיטה לא תמיד נכון לגמלאי שבא לשמוע הרצאת העשרה.
מצגת גם צריכה לתת אסתטיקה, הנאה חזותית: תמונות נרחבות, תמונות יפות שמושכות את העין, כיתוב מעוצב בצורה נוחה לקריאה, צבעים של האותיות, הצבע של הרקע וההשתלבות של הצבעים של כל אלה. כן, חשוב שההרצאה תהיה מרהיבה.
האישיות
האישיות של המרצה היא המרכיב באיכות ההרצאה שלא ניתן ללמוד אותו. מרצה טוב הוא קודם כל כזה שתופס את תשומת הלב של הצופים וגורם להם לרצות להאזין לו. יש בכך קודם כל כריזמה. המרכיב הקשה להגדרה שהוא למעשה ההשפעה של האישיות של המרצה על הצופים. מה יוצר כריזמה? זה דורש בטחון עצמי, בטחון מבפנים, לא מאולץ ולא מזוייף. אי אפשר לשחק אותו. הכריזמה גם נובעת מהמראה של המרצה, מהקול שלו ודברים נוספים שקשה יותר לאבחן אותם.
חייב להיות לו הומור. בהחלט. גם בהרצאות על הנושאים הרציניים ביותר הוא צריך לדעת לחייך, להוציא את הצופים מתהליך חווית הידע, לשעשע אותם ולאפשר להם לשוב אל הרצף של ההרצאה, אל הסיפור.אני מעריך שחוש הומור מהווה מרכיב משמעותי, גם אם לא מרכזי, כמעט בכל ההרצאות שלי, מלבד אלה העוסקות בשואה ובהרצאה על יום הזיכרון. כן, יש כנראה יוצאי דופן בכל כלל.
לכל אדם ולכל מרצה המאפיינים של הדיבור שלו. הם משתנים מאדם לאדם והם חשובים להצלחה של ההרצאה. מה יכול לסייע? חשובה הבהירות של הדיבור שמאפשרת לצופים להבין בקלות את המלים הנאמרות. חשוב השטף של הדיבור. מרצה הנעצר במהלך הדיבור, מגמגם, מהסס או מנסה להיזכר בהמשך הדברים – קוטע את רצף ההאזנה של הצופים ומוציא אותם מהריכוז וכשאנו יוצאים מהריכוב קשה לחזור אליו.
טל רשף
טל רשף הוא מומחה להבנה עסקית, כלכלית ובינתרבותית של מדינות העולם, הוא מייעץ ומלווה חברות לפעילות מביאת תוצאות מול שווקים מתעוררים בסחר הגלובלי ומרצה בנושאי עסקים, כלכלה, תרבויות והיסטוריה.
054-4606270 * Tal@intelectual.co.il * https://intelectual.co.il
