סכרים יוצרים את הקטסטרופה של מחר

מים הם מרכיב הכרחי במחיה של המין האנושי ומים מצויים במחסור בימים אלה. הם צואר הבקבוק של מדינות, כלכלות וסכנת מלחמות. טיפול בבעיית המחסור במים מביא מדינות רבות להקים סכרים על נהרות. זה טוב? זה רע?

סכרים מיועדים לאגור מים, לייצר חשמל ובכלל לתרום לכלכלה ולתושבים. הם גם יכולים לפגוע באלה החיים במורד הנהר ואף, לעתים, לגרום להרס ולתוקפנות בינלאומית. במקביל מופיעה היום התופעה הזאת בטורקיה, אתיופיה וסין.

ללמוד מהעבר

הדוגמה המוכרת ביותר לנו היא סכר אסואן. הוא נבנה בשעתו, בימי גמאל עבד אל נאסר, בתכנון סובייטי. הוא יצר מאחוריו את אגם נאסר, ויסת את המים, מנע שטפונות ויצר מאגר שבמים שבו ניתן להשתמש גם בימי בצורת. דברים טובים לכל הדעות.

עם זאת הסכר גם חסם את זרימת הסחף בנהר הנילוס לעבר הדלתא, ובכלל זה החומרים האורגניים שבו. הסחף הפורה שקע באגם שמאחורי הסכר ודבר זה דלדל לאורך השנים את הפוריות של האדמות שלאורך הנילוס המשמשות לחקלאות. הן הולכות ומידלדלות והתפוקה החקלאית יורדת בהדרגה.

מלבד זאת הוא גם עצר זרימה של חומרים אורגניים שהזינו מאז ימי מצרים העתיקה ולפניה את הדגה בנהר, בזרועות הדלתא ובמימי הים התיכון שאליהם נשפך הנהר. פרנסתם של דייגים מצריים רבים הולכת ונכרתת והם מתקשים יותר ויותר לפרנס את משפחותיהם. מה הם יכולים לעשות? משפחה של דייגים שלא מצליחה להתפרנס מדייג גם לא תוכל להתפרנס מחקלאות. גם מקור פרנסה זה, כפי שראינו, הולך ונהרס.

זאת כמובן לא הדוגמה היחידה. במרכז אסיה החריבה אגירת המים להשקיית שדות כותנה את ימת אראל והפכה אותה מימה של דיג ונופי מים למדבר המעלה ענני אבק. יש עוד. ניתן לראות בקלות אגירת מים יכולה להיות ברכה או קללה. תלוי כיצד היא מבוצעת.

סין – הודו

הביטו במפה של צפון מזרח הודו, האזור הידוע בהודו כ"שבע האחיות". זה אזור שופע מים המגיעים אליו בחלקם ממשקעים ובמידה רבה מזרימת נהרות מסין. מדובר קודם כל בנהר הברמפוטרה, יחד עם נהרות נוספים כמו נהר סיאנג, סובאנסירי ולוהיט. השלמת הפרויקט צפויה בשנת 2030 ולאחרי השלמתו צפויה להיפגע כ-85% מזרימת המים בנהרות.

זה לא יפגע רק בהודו, יריבתה הגיאו פוליטית של סין, אלא גם בבנגלה דש התלויה גם היא במקורות מים אלה. המדינות הללו השמיעו מחאה וזה לא עזר, הן חיפשו כלים להפעיל לחץ על ממשלת בייג'ינג אך לא מצאו. לאחר שיושלם הפרויקט יסבלו הודו ובנגלה דש מירידה בכמות המים הזמינה להן, והן גם צפויות לעמוד מול מניפולציות סיניות שישתמשו בפתיחה וסגירה של תנועת המים על מנת להפעיל עליהן לחץ בכל מקרה של סכסוך או משא ומתן.

טורקיה – עירק

המזרח התיכון הוא אזור דל במשקעים ועשיר בסכסוכים עם סכנה ברורה שמחסור במים רק יגביר את העימותים הצבאיים. סין הגתה בשעתו תוכנית של השקעה בתשתיות מים, כולל סכרים, על מנת לנטרל את הפצצה הזאת. עירק, זאת שהייתה בית לאומות המסופוטמיה בעולם העתיק, נשארה תלויה כמו אז במים הזורמים בנהרות הפרת והחידקל מהרי טורקיה. בלעדיהם אין פרנסה ואין חיים. בלעדיהם למעשה אין עירק, כי כמות המשקעים היורדת שם אפסית ולא יכולה לקיים את עשרות מיליוני התושבים.

הנהרות הללו זרמו והפיחו חיים באזור הזה בהתאם לרמת המשקעים של הרי רמת ארמניה שבמזרח טורקיה. היום מצב זה הולך ומשתנה. המימשל של ארדואן הולך ומקים את פרויקט דרום-מזרח אנטוליה הכולל מספר סכרים על החלק העליון של הנהרות שהוזכרו כאן. סכר אטאטורק וסכר איליסו. סכרים עצומים, המתווספים לסכרים קודמים, קטנים יותר, ושישמשו לויסות ואגירת מים וייצור חשמל. פרויקט דרום-מזרח אנטוליה כבר הקטין באופן ניכר את כמות המים המגיעה לסוריה ולעיראק, הנמצאות במורד הנהרות. הירידה הזאת צפויה רק להתעצם ככל שיתקדם הפרויקט.

כן, עירק, זאת שנפגעת בצורה החזקה ביותר, הקימה קול מחאה, ניסתה להניא את ממשלת טורקיה מהקמת הפרויקט ולגייס לחץ בינלאומי עליה, אך ללא הועיל. אופציה צבאית נגד טורקיה החזקה לא באה בחשבון, ומדינות העולם זקוקות לטורקיה למטרות המעסיקות אותן יותר. עירק, ובמידה מסוימת גם סוריה, פשוט יושבות ורואות כיצד מתקרב אליהן האסון.

אתיופיה – מצרים

הסכסוך בין מצרים לאתיופיה דומה לזה של המסופוטמיה. גם כאן יש מדינה במעלה הזרם – אתיופיה, מדינה במורד התלויה במים -מצרים, ויש תרבות עתיקה. המים, שממלאים את הנילוס ואת אגם נאסר, שהוזכרו קודם לכן, מגיעים ממרומי הרי אתיופיה הגשומים ומשקים לאורך שנים רבות את מישורי מצרים הצחיחים. גם זה עומד להיפגע. אתיופיה בונה על מקורות הנילוס שבשטחה סכר ענק שיקרא סכר הרנסאנס האתיופי הגדול. הוא יהיה ענק, יספק כמות עצומה של חשמל לטובת כלכלת אתיופיה ולמכירה לשכנותיה.

אלה שתשלמנה את המחיר תהינה סודן ומצרים. האגירה של המים, שכבר החלה בשנת 2022, תימשך לאורך מספר שנים ותצמצם את כמות המים המגיעה אל אלה שבמורד הזרם. כמו עירק גם מצרים מחתה כנגד הפרויקט אך ללא הועיל. נחתמו מספר הסכמים בין מצרים, סודן ואתיופיה. הסכמים שמשרתים בעיקר את האינטרס של אתיופיה כי למדינות שמצפון לה הובהר כי לא יקבלו תנאים טובים יותר והן לא יכולות לעשות דבר כנגד זה.

גם כאן השתלטות צבאית אינה אופציה ומדינות העולם לא מגלות בכך מספיק עניין על מנת להתערב. תהליך האגירה צפוי להימשך כ-15 שנה וגם לאחריו תפוקת המים תקטן ביחס למה שהיה קודם לכן. מדינות הפינה הצפון מזרחית של אפריקה נתונות גם כך בבעיה של כלכלות נחשלות וחוסר מים. זה רק יחריף.