פיגור בכלכלות אמריקה הלטינית

המפה המופיעה כאן בהמשך מציגה את התפלגות מדינות העולם על פי תמג לנפש. היא מתארת חלוקה של העולם למדינות משגשגות ומפותחות ומדינות מפגרות, או כפי שנהוג לכנותן: מתפתחות. ביבשת אמריקה מדינות הצפון נמצאות ברשימה הראשונה ומדינות אמריקה הלטינית בשניה. מה גורם לפיגור בכלכלות אמריקה הלטינית ולקו החוצה הזה? השפה? אולי משהו עמוק יותר?

[להרשמה לקבלת הפוסטים של הבלוג בלי עלות שלחו בקשה באימייל: tal@intelectual.co.il או דרך דף  צרו קשר]

הרי מרבית מדינות אמריקה הלטינית זכו לעצמאות פחות או יותר באותה תקופה כמו ארה"ב. מאז עברו יותר מ-200 שנה, מדינות הצפון הן מלכות העולם ואילו מדינות דרום היבשת הן מקור לבעיות פוליטיות וכלכליות שלא נגמרות, למרות שכולן באותה יבשת. ההבנה של הקו החוצה הזה יכולה לסייע להבנת המקור לנחשלות הכלכלית של אמריקה הלטינית והדרך לפעול מולה.

ממה זה נובע?

נתוני פתיחה דומים יכולים להוות בסיס להמשך דומה, נכון? אז מה גורם להבדלים בין אמריקה הלטינית לאמריקה האנגלו-סאקסית? ואולי לא היו להן נתוני פתיחה דומים?

בואו נחזור קצת אחורה. סביב תחילת המאה ה-19 זכו מרבית מדינות יבשת אמריקה לעצמאות מהמדינות הקולוניאליות האירופאיות שהחזיקו בהן. הן זכו בשפע מרחבים, אדמות חקלאיות ומחצבים רבים. היום, כ-200 שנה מאוחר יותר, ארה"ב שבצפון היא דמוקרטיה ותיקה ויציבה, הכלכלה הגדולה בעולם והמעצמה העולמית המובילה. קנדה לא רחוקה ממנה במרבית הפרמטרים. חברותיהן מדרום, לעומתן, נעות על הטווח שבין ניקרגואה לצ'ילה, בין דיקטטורה לדמוקרטיה צעירה. בין נחשלות כלכלית להצלחה כלכלית מתונה במקרה הטוב.

מה השתבש בהמשך הדרך? ושאלות בונוס: מה צפוי לקרות בעתיד, ומה המקור לנחשלות הכלכלית של אמריקה הלטינית והדרך לפעול מולה?

מה המקור?

זה שרוצה להבין תופעות מתמשכות צריך לחפש את המקור להן. המקור להבדלים בין העולם האנגלו-סקסי המשגשג בצפון לעולם הלטיני המקרטע בדרום. אין הבדל בין האקלים של דרום ארה"ב לזה של המדינות שמדרום לה, וכאן כמו שם מרבית המהגרים באו מאירופה למדינותיה. יש הבדל אחד בלבד שמבדיל את ארה"ב וקנדה מכל המדינות שמדרום להן: המודל שהביאו המדינות הקולוניאליות המייסדות. הקו עובר בין צרפת ובריטניה מצד אחד, לפורטוגל וספרד מצד שני.

מדינה קולטת הגירה מכניסה את המהגרים אל הבסיס התרבותי שלה וגורמת להם להיטמע בו. הבסיס של הצפון , שאליו זרמו גלי ההגירה שבאו מאוחר יותר, היה הדמוקרטיה הפרלמנטרית של בריטניה במאה ה-18. זאת תקופת ההשכלה והדרישה לדמוקרטיה וזכויות אדם, שהביאה למהפיכה הצרפתית. מצד נמצאות ספרד ופורטוגל. הן שלטו בתקופה ההיא באזור שבין טקסס לארץ האש, הן היו אז מלוכות שנשלטו על ידי חיבור בין חצר מלכות, כנסיה ואצילים בעלי נחלות.

באנגליה צמחו חופש הדיבור, התרחבות המעורבות של העם בשלטון. מתוך כך צמחו גדולי רוח רבים, דוגמת תומס הובס, דיויד יום, פרנסיס בייקון ואייזיק ניוטון. עלתה שליטתו של הפרלמנט במדינה ואנשים התרגלו לחשוב ולקחת יוזמה. כל זה הביא לפריחת המדעים ולמהפיכה התעשייתית גם יחד.

בספרד ופורטוגל, לעומת זאת מה ששלט הוא הרוח שהביאו הנזירים הישועים ששימשו כ"צבא האלוהים". הם הכתיבו את התכנים של מערכת החינוך והשליטו ציות לכנסיה ולמלך. אנשים בחצי האי האיברי למדו באותה תקופה לסתום את הפה ולעשות את מה שאומרים להם לעשות. אין פלא שקשה הי באותה תקופה למצוא ביניהם גדולי רוח כלשהם.

ומה ההבדל הזה יוצר?

ההבדל הזה התבטא ברוח הדמוקרטית האנגלו-סקסית שהניעה את המתיישבים שבצפון אל "מסיבת התה" ואל מלחמת שחרור המונהגת בידי אזרחים. הם הורידו את השלטון הזר והעלו את שלטון האזרחים מצד אחד. ההבדל הביא את הדרום אל מלחמות שחרור שהונהגו בידי גנראלים דוגמת סן מרטין וסימון בוליבר, שהורידו אוטוריטה אחת והעלו אוטוריטה אחרת, מצד שני.

ההבדל הזה גרם לכך שבעת צרה האמריקאי הממוצע מחפש את ה-Civil servant שיעשה סדר בוושינגטון בעזרת חקיקה חוק ומשפט. בבואנוס איירס ולימה, לעומת זאת, מחפשים את הגנראל על הסוס שיעשה סדר בעזרת החרב שלו והדרגות המוזהבות שעל כתפיו.

הקליקו ליצירת קשר והזמנת הרצאות, סדנאות ויעוץ לפעילות באמריקה הלטינית

השוני הזה יצר מערכת חינוך שונה במדינות הללו. המורשת האנגלו סקסית היא של חינוך לחשיבה ועצמאות מחשבתית, לעומת החינוך הספרדי והפורטוגלי. החינוך שהושלט במאה ה-18 בידי הנזירים הישועים, שדחף לשינון, הליכה בתלם וערכי הכנסיה.

בצפון, עקב כך, דמוקרטיה יציבה ובדרום מערכת שלטונית בלתי יציבה. בצפון מחשבה יצירתית ויוזמת שיוצרת כלכלה חדשנית. לעומת זאת אנו רואים פיגור בכלכלות אמריקה הלטינית, כלכלה בלתי תחרותית הנסמכת על סובסידיות, קשרי שלטון ושחיתות. מי שרוצה לראות ביטוי עדכני לכך מוזמן לקרוא את הפוסט שלי על התפרצות הקורונה באקוודור.

מה צפוי לקרות בהמשך?

תרבות של מדינה היא לא דבר סטטי שישאר לנצח. כבר היו מדינות שעברו שינוי יסודי, למשל במזרח אסיה. מדינות דיקטטוריאליות ונחשלות, כמו קוריאה הדרומית, הפכו עם הזמן לדמוקרטיות משגשגות.

לפעמים שינוי כזה נוצר על ידי שליט רב כוח שנותן למדינה כיוון חדש, למשל הו צ'י מין בוייטנאם. לפעמים שינויים שיוצר מנהיג נעלמים בהדרגה לאחר מותו, כמו במקרה של אתטורק בטורקיה.

יש מקרים בהם עומד בבסיס השינוי אירוע של שידוד מערכות, כמו התבוסה היפנית במלחמת העולם השניה. לפעמים זה שינוי הדרגתי שמחלחל את המדינה ואל התודעה של האזרחים שלה לאורך הדורות, כמו במקרה של ספרד ופורטוגל. מה צפוי לקרות באמריקה הלטינית?

מאז עשרים השנים האחרונות של המאה ה-20 יורדות הדיקטטורות הצבאיות של מדינות אמל"ט ולא חוזרות. השלטון הצבאי, שדאג לעצמו ולאנשיו, שנהנה להחזיק את האנשים בעוני למען מטרותיו ודיכא חשיבה עצמאית, מפנה את מקומו. זה כמובן סימן טוב. הן בגלל שהגנראלים לא שבים ללחוץ על הבלמים של הקידמה, והן כאינדיקציה לכך שהאנשים התבגרו מבחינת חשיבה פוליטית. האם זה יסיים את הפיגור בכלכלות אמריקה הלטינית?

מה תופס את מקום הדיקטטורות הצבאיות?

את מקום החונטות הצבאיות תפסו בהדרגה מפלגות ופוליטיקאים. חלקם מהימין וחלקם מהשמאל, חלקם רציונליים וחלקם פופוליסטיים. הקו החוזר הוא שהעמים שבחרו שליטים הנותנים הבטחות קצרות מועד וחסרות כיסוי, דוגמת ונצואלה וארגנטינה, משלמים על כך את המחיר. אלה שבחרו בצורה רציונלית מנהיגים בעלי פרוגרמה ותכנון, דוגמת צ'ילה ואורגוואי, קוטפים את הפירות. זה מהווה דוגמה, וצפוי כי כמו שהדבר התרחש באירופה ההצלחה של אחדים תראה גם כאן את הדרך לכל השאר.

מצד שני, לצד האינדיקטורים החיוביים הללו עדיין חיה ובועטת ברחבי היבשת מציאות רחבה שבה האנשים נושאים איתם פסיביות מחשבתית וצייתנות. הכוח נשאר עקב כך בידי קבוצות לחץ אינטרסנטיות. חלקים רחבים מהאוכלוסיה סובלים מתודעה אזרחית ירודה וחוסר השכלה המביאים אותם לבחור בחירות כושלות. ברקע פועלים ומפעילים לחץ כוחות מן הפנים וגם כוחות מן החוץ הנהנים לשמר את המצב.

יש השפעות לשני הכיוונים. ניתן לצפות כי אמריקה הלטינית, כמו דרום אירופה לפניה, תמשיך את הקו הקיים. קו של תנועה לעבר יתר דמוקרטיה, יציבות, פתיחות כלכלית וזכויות אדם, אבל זה לא יהיה בקו ישר. תהיינה עליות וירידות, מדינות מסויימות יבקיעו גולים באופן מהיר ויציב יותר מאחרות.

מה משמעות הדבר לפעילות שלי?

כל זה מוביל לכך שצריך לבחון כל שוק יעד לגופו. מדינות שבהן כבר מתנהלת שיגרה של העברת שלטון משליט רציונלי לשליט רציונלי, דוגמת פנמה וקוסטה ריקה תמשכנה לשגשג וכדאי להיעזר בהן, ביציבות שלהן וצמיחת התמ"ג שלהן על מנת למקד בהן את הפעילות ביבשת. לצידן מדינות של רכבת הרים דוגמת ברזיל, ארגנטינה ופרו, צריכות עדיין להילקח בזהירות תוך בחינה מתמדת של זהות השליט, הבגרות של העם, מה שכדאי לעשות בהן ומה שעדיין מוקדם מדי.

אה, כן, וישנן המדינות שאפילו לזה עדיין אל הגיעו, מדינות תחתית הערימה, המשבר בונצואלה הוא דוגמה טובה, וישנן גם בוליביה וניקרגואה. אפילו ביקור תיירותי בהן עלול להיגמר לא טוב.

מורכב, נכון? וחשוב לפעול נכון ולנצל הזדמנויות באמל"ט, כי הפוטנציאל הוא עצום. זאת שאלת המקור לנחשלות הכלכלית של אמריקה הלטינית והדרך לפעול מולה. התמ"ג הנמוך יכול לאפשר אחוזי צמיחה גדולים ולאורך זמן. יש גם שפע מחצבים, ידיים עובדות, יעדי תיירות, שטחים חקלאיים ואוכלוסיית צרכנים גדולה. היבשת נמצאת בקירבה לשני אוקיינוסים ולשוקי צפון אמריקה, מערב אירופה ומזרח אסיה. כדאי גם לשים לב לחברות בבריתות כלכליות בינלאומיות ולהסכמי סחר. יש בסיס לסיים את הפיגור בכלכלות אמריקה הלטינית.

צריך להוסיף את כל אלה לנתוני הדיו דיליג’נס שכל חברה עושה וצריכה לעשות בעת פעילות ולפני פעילות במדינות אמריקה הלטינית, כמה נרויח וכמה אנו עלולים לשלם על כך. יש ללמוד את התחום, לקבל יעוץ ולבחון אפשרויות. בכל שלב שכזה אשמח לעמוד לשירותכם, בין אם זה בסדנאות לעובדים ולמנהלים, בייעוץ עסקי גלובלי לפני לקיחת החלטות ובעת משברים, ובאיסוף מידע לפני לקיחת החלטות.