כן, זה רושם מדוייק: השמאל במדינות המערב נוטה להאשים את ישראל ולהצדיק את הצד הערבי, בין אם זה צד פלשתינאי או של אחרים. זה לא נובע מטימטום, זה לא נובע מרישעות וגם לא מאנטישמיות. ובכן, מה גורם לגינוי האוטומטי של ישראל בידי השמאל שבמערב? כדי להבין את הרציונאל של השמאל במערב חיוני להבין את מה שמעצב את הרגש השמאלי האירופאי, את מה שניצב ברקע ההתנגדות לנו.
ברקע ניצבות השנים בהן מדינות אירופה המערבית שלטו בים ויצרו קולוניות סביב הגלובוס: צרפת באלג'יריה, בריטניה בהודו, גרמניה בנמיביה, בלגיה בקונגו וכך הלאה. הימים הללו הסתיימו, המערב אירופאים חזרו והתכנסו ביבשת שלהם, סולם הערכים של פעם העמיד בראש את הרווחים והאינטרס, היום הוא שיוויוני. רבים במדינות אלו מביטים היום בהיסטוריה שלהם וחשים אי נוחות, חשים נקיפות מצפון. זה בסיס הרציונאל של השמאל במערב.
להרשמה לקבלת הכתבות בנושאי עסקים, תרבויות וכלכלה בלי עלות גללו למטה ומלאו פרטים ב"הרשמה לניוזלטר"
כמובן שלא כולם חשים זאת. נקיפות מצפון הן חלק מאישיותו של מי שמחפש צדק ולוקח אחריות מוסרית. זה מאפיין נפוץ של השמאל בכל מדינה בעולם, הרבה פחות נפוץ בקרב הימין. זה שמוכוון על ידי חיפוש אחר צדק ושיוויון מסתכל לאחור ורואה ניצול ואכזריות של הצד האירופאי לעומת סבל וחוסר צדק שהם מנת חלקו של יליד הקולוניות. מה שמוגדר כ-strong is wrong.
את ההסתכלות הזאת נמצא בעיקר (לא רק) במדינות שהיו להן פעם קולוניות. זה נפוץ בסורבון ובקיימברידג' ואצל הירוקים בגרמניה. זה נדיר בצ'כיה, פולין והונגריה.
השמאל היום באוניברסיטאות ובמדיה השמאלית של מערב אירופה רואה את התפקיד שלו בקביעת אמות מידה מוסריות. זה לא תפקיד פשוט, וקל מאוד להגיע ממנו לאמות מידה פשטניות, רגשיות. האינטלקטואל השמאלי האירופאי, שמביט בהיסטוריה בחוסר נוחות ומחפש הכוונה כיצד לראות את העולם, מקבל תמונה מאוד ברורה מימי הקולניאליזם האירופאי: המסכנים הם בני מדינות העולם השלישי, בעלי עור כהה יותר, מצב כלכלי נמוך יותר, ורמה נמוכה יותר של השכלה וטכנולוגיה.
מכאן מתחילה ההבדלה.
בוייטנאם נלחמו וייטנאמים עניים נגד אמריקאים עשירים – לפיכך יש להתנגד לאמריקאים. עיין ערך שנות השישים. באלג'יריה נלחמו צרפתים בהירי עור מערביים ומבוססים נגד אלג'יראים עניים דרומיים – יש להתנגד לצרפת. בתחילת דרכה ישראל הייתה מדינתם של ניצולי השואה שלאירופה היו נקיפות מצפון כלפיהם. עקב כך נהנתה ישראל בראשית דרכה מתמיכה מקיר לקיר במדינות המערב. ברגע בו היא החלה להתעצם צבאית, להתפשט גיאוגרפית ולהתעשר – זה נגמר.
היום איש הימין באירופה רואה בישראל בת ברית במלחמה נגד הטרור והאיסלם. לאיש השמאל במערב, לעומת זאת, יש קושי רגשי לתמוך במדינה בעלת צבא ענק ומודרני עם תמ"ג לנפש כמו ארה"ב וגרמניה כאשר היא מתמודדת עם עם אנשים החיים בחורבות ומתקיימים מן היד אל הפה, במיוחד כאשר הם בני תרבויות האיסלם. זה המודל.
כמובן שלא, אבל זה גם לא אמור להיות הגיוני. אנחנו האנשים, כפי שציינתי, קובעים את דיעותינו על פי הרגשות שלנו, הדימויים שבנפשנו, מתוך החינוך שקיבלנו. אחר כך אנו מחפשים טיעוניים הגיוניים ומלומדים שיכיחו כי אנו צודקים.
מתי קרה שהתווכחתם עם אדם שחושב אחרת ממכם והוא שינה עקב כך את דיעותיו? מתי קרה לכם ששיניתם את דיעותיכם לאחר שבן השיח הוכיח לכם כי הוא צודק? כמה היגיון יש בטיעונים דוגמת "אנחנו ננצח כי הצדק לצידנו", "כל העולם ממילא יהיה תמיד נגדנו" או "כל הערבים הם אותו דבר"? במודלים של השמאל והימין כאחד אין היגיון, יש רגש. בפוליטיקה אין היגיון, יש רק ניסיון להוכיח כי הטיעון שלי הגיוני. זה הכל.
זה שמתמודד עם הביקורת של השמאל האירופאי על ישראל ייטיב לעשות אם לא יחפש שם אנטישמיות, כי הוא לא ימצא זאת שם, הוא ימצא שם, לעומת זאת, יהודים רבים. צריך להפנים כי ההתנגדות לנו תעלה ככל שהאויב הניצב מולנו יהיה עני יותר ומזרחי יותר.
