ובכן, מה באמת קורה באירן?

עשן וערפל מכסים בימים אלה את אירן. עשן של הפצצות והתפוצצויות, ערפל של הסתרת מידע בידי הממשל. התוצאות המדיניות והצבאיות זקוקות לזמן על מנת להתגלות לעינינו ולהראות את המשמעות שלהן. מה אנחנו יודעים בינתיים, מבעד למידע המגמתי שכל צד מפיץ?

התשתיות

אמרנו מידע מגמתי? זה המקום המרכזי בו זה קורה.

על פי הנתונים שמציגה ישראל נהרסו באופן נרחב תשתיות פיתוח גרעיני, יצור כטבמים ואכסנת טילים. זה צריך להילקח בזהירות. אנחנו עדיין זוכרים את הדיווחים על הפצצת "המטרו" בעזה במבצע שומר החומות, שעל פי הדיווחים שלנו – הושמד, במציאות – כמעט ולא נפגע. כך גם בכניסה הקרקעית לעזה שבה, כך מוסרים הדיווחים, חוסל הכוח של החמאס שוב ושוב, אבל הלחימה נגד צהל נמשכת והחטופים שנותרו עדיין מוחזקים.

ודאי שיש והיו הצלחות, אבל לא במידה שעליה מדווחים הגופים הרשמיים. בהחלט סביר שזה מה שקורה בימים אלה באירן. היו לה כ-20 שנה להיערך. להקים האנגרים, להסתיר מתחת לפני הקרקע כל מה שעלול להוות מטרה אסטרטגית. סבב ההפצצות הישראלי הקודם גם לימד אותם מה פגיע אצלם ועד כמה. תשתיות צבאיות וגרעיניות נפגעו, ללא ספק, אך ברור כי לא הושמדו.

כל זה מגיע כאשר מצבה של אירן רע עוד לפני סבב הלחימה. הכלכלה שלה מוכה וחבולה בידי הסנקציות שמונעות אותה מיצוא שיכניס לה הכנסות במטבע זר, מלבד עסקאות מצומצמות עם הסינים בעיקר ועוד קצת עם רוסיה. לא הרבה, לא מספיק. גם כך כלכלתה של אירן מוגבלת. יש לה נפט וזה כמעט הכל. בדומה לקושי הכלכלי של מדינות ערב, גם לאירן, שאינה ערבית אך חולקת עם מדינות ערב את האיסלם, סובלת מפיגור מדעי, תעשייתי וטכנולוגי. כל אלה יחסרו לה כאשר תידרש להתחיל בשיקום.

הכוח הצבאי

כאן הדברים ברורים ומונחים על השולחן. סבב הלחימה הנוכחי הוא כישלון מוחלט של הכוח הצבאי האירני. מטוסי הפאנטום וה-F14 המיושנים אפילו לא מעזים להמריא כדי לעצור בעד המטוסים הישראליים התוקפים. מערך הנ"מ הושמד ביומיים הראשונים ללחימה. אירן מאיימת לחסום את מיצרי הורמוז ובב אל מנדב. בינתיים היא לא עושה זאת. האם היא חוששת להראות שגם הכוחות הימיים והגנת החופים שלה כושלים?

כל זה משתלב בחוסר היעילות של צבאות ערב. נכון, אירן אינה ערבית, אך היא סובלת מכשלים וקשיים המאפיינים את צבאות ערב. חוסר יעילות בכל מרכיב ומרכיב.

התקיפות הישראליות הורסות את הכוח האוירי והנ"מ שלה, למדינה שאין לה גישה לטילים ומטוסים מתקדמים יהיה בלתי אפשרי לשקם זאת. עם זאת חשוב לזכור כי הכוח הימי והקרקעי שלה נותרו שלמים. זה חשוב על מנת למנוע התקוממויות נרחבות בתוך המדינה.

האוכלוסיה

במילה אחת – רע. בשתי מלים – רע מאוד. כאן זה תורו של הממשל האירני לשדר אופטימיות לא מבוססת. התורים ללחם ולדלק מצביעים על קשיים ביצור ובאספקה. התורים של מכוניות ביציאות מהערים הראשיות מצביעים על חרדה אזרחית רחבה. כמה נהרגו עד כה? המימשל האירני טוען שקצת יותר מ-200. בלוגרים ועיתונאים מערביים המשוחחים עם מכרים שלהם באירן מספרים כי "כמעט כל אחד מכיר אנשים שנהרגו". 200 מתוך כ-90 מיליון? ברור שהנתון הזה מגומד.

האזרח המצוי בתבריז, איספהן או טהרן אחוז בימים אלה חרדה. הוא איבד אמון ביכולת של המישטר להגן עליו, אין לו חדר ממוגן בבית, הוא לא מקבל התרעות לפני הפצצה, וזאת כאשר, להערכתה של דר' תמר עילם גינדין, במרבית המקרים הוא גם מתנגד למישטר. הוא רוצה, במקרים רבים, לברוח, אבל לא לכולם יש מכונית ולא לכולם יש לאן לברוח. כן, בישראל אנשים נהרגים מהפגיעות האירניות ואנשים רבים נמצאים בחרדה, אבל עדיין לא הייתי רוצה להתחלף ולהיות אירני. בשום אופן.

כיצד זה משפיע על התמיכה בשלטון? ובכן, לא ברור. היפגעות של המדינה יכולה ליצור כעס וחוסר אמון בשלטון. היא יכולה גם לגרום לכעס כלפי התוקפים וציפוף שורות סביב האומה והשלטון.

מה יהיה בהמשך?

הרפובליקה האיסלמית האירנית היא מדינה גאה שלא נכנעת בקלות. יש מאחוריה אלפי שנים של דומיננטיות, מימי פרס הקדומה שהשתרעה מהודו ועד כוש, דרך ימי האחמנים והפרתים, ועד הלחימה בסדאם חוסין. אומות שהיו פעם אימפריות מתקשות לוותר על חלומות של גדולה. מוסוליני יצא לחפש את התהילה של האימפריה הרומאית, סדאם חוסין – את ימי חמורבי, וכך גם אירן. יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי לוותר על כל מה שמקנה לה תחושת תהילה ועוצמה: גרעין, צבא ושלטון ברזל.

השליטה הכוחנית במדינה היא חלק מהמורשת שלה. דר' תמר עילם גינדין מזכירה כי אירן מעולם לא הייתה דמוקרטיה, מעולם לא כיבדה זכויות אדם כמו במערב. שלטון השאח, שלפני חומיני, היה מהרצחניים ביותר בעולם כולו בשנות ה-70. כן, יש בעם האירני חלקים מודרניים, ליברליים ושוחרי דמוקרטיה וזכויות אדם. אלה שיצאו להפגין נגד המישטר ועטיית הרעלה. הם האינטליגנציה, הם נוכחים בערים הראשיות, אבל האם הם מהווים רוב באוכלוסיה?

נכון, היו הפגנות גם בכפרים נידחים נגד השלטון הנוכחי בגלל המציאות היומיומית. רבים מקרב האירנים מתנגדים לשלטון כי הוא ממרר את חייהם והורס את הכלכלה, אך לא בהכרח בגלל דמוקרטיה וליברליות. האם הם יפילו את חמינאי, אולי. האם הם יהוו בסיס לדמוקרטיה יציבה לאורך זמן? כרגע זה לא נראה כך.

נראה כי צריך לצמצם את הציפיות. לחתור לסיום פרוייקט הגרעין ויצוא הטרור. ממילא התשתית האירנית בסוריה ולבנון נראית כרגע הרוסה. דמוקרטיה שמחילים על עם שאינו ערוך לה מבחינה תרבותית עלולה להיגמר בקריסה. כך היה ברוסיה של גורבצ'וב, כך היה בסין של לפני הקומוניזם. סיגה סיגה.